מה יש בסיפור על רות המואבייה שכל-כך שובה את הלב? קודם כל הוא קצר. זה טוב, כי למי יש כוח להתענות בין דפי התנ"ך בדיוק כשעונת הרחצה נפתחת רשמית ושבוע הספר מזנב בספר הספרים עם יבול משלו. שנית, הרומן התמציתי והלא מסובך הזה הוא המבוא לשושלת בית דוד המפוארת. מסביב לעולם, בין בית לחם לפירנצה, ממשפחת אלימלך ועד בית מדיצ'י - נרטיב הגבורה הישראלי נוצר בגורן בליל לבנה בין עובדת זרה למעסיק שלה, איש נשוא פנים, בעל בעמיו וחף מכל יוהרה.
תסלחו לי אם אני משביתה את שמחת החג, אבל ככל שאני הופכת בסיפור הזה אני מגיעה למסקנה שהוא איננו סיפור אהבה. מי בכלל דיבר כאן על אהבה?
כבר בתחילת הקריאה לא לגמרי היה לי ברור אם דבקותה של רות בחמותה הייתה מתוך רגש חיבה או תחושת חובה. בהמשך, הקלות בה נעמי זממה את פיתויו של בועז בידי כלתה הזכירה לי (להבדיל אלפי הבדלות) סרט לגמרי לא רומנטי שראיתי לפני שנים רבות על-פי נובלה של גארסיה מרקס בשם "הסיפור העצוב שלא יאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית". בסרט (כמו גם בספר של מרקס) הבית של הסבתא נשרף - לדעתה באשמת הנכדה - והיא מוכרת את גופה של הילדה בת ה-14 כדי להחזיר לעצמה את הרכוש שאבד. גם סצנת הגורן המפורסמת שהתרחשה כתוצאה מהמזימה לא הייתה בדיוק מופת ספרותי של אהבה ותשוקה, אלא יותר מעשה תועלתני ומחושב היטב. ככל שמעמיקים בקריאה, ברור לגמרי שרות ובועז לא היו רומיאו ויוליה, אפילו לא יעקב ורחל, ולא שהתנ"ך לא יודע ארוטיקה מהי - הוא מעביר את האווירה הזו בכישרון רב בשיר השירים - האהבה היא פשוט לא הכוח המניע את הסיפור.
שלושת גיבורי הסיפור - נעמי, רות ובועז פעלו מתוך חמלה ואמפטיה. רות בנטישתה ההרואית את עמה ואלוהיה ובהליכתה אחרי חמותה, נעמי בדאגתה לכלותיה, ובועז בקבלתו הטבעית את רות, בתחילה אל חלקת שדהו ולבסוף אל חייו. אולי הייתה שם אהבה, אולי לא, הפרשנות עליכם, אבל מה שבטוח זה שהייתה שם סולידריות, עזרה לחלש וקבלת הזר. חסד - זה המוטו של מגילת רות.
הסיפור הוא על חברה שפועלת בתוך ציוויים הלכתיים וחברתיים ברורים אך לא מספיק קשיחים, כאלו שאפשר לכופף אותם ברגעי הצורך. ויש צורך. אני ראיתי את הקשר (זועק לשמיים דווקא בפשטות בה הוא מתואר) בין ההפרה של קודי ההתנהגות האלו לבין הציות לציווי מוסרי נעלה יותר.
רות עוזבת את מולדתה ומוותרת על האפשרות לשקם את חייה למען חמותה, בניגוד גמור למה שהיה מצופה ממנה, ואחר-כך, בעידודה האקטיבי של נעמי, גם עושה מעשה אשר עשוי להעמיד את המוניטין שלה באור מפוקפק למדי - היא יוזמת קשר מיני עם בועז, לא בדיוק מעשה מקובל באותם ימים.
בועז מצידו מתעלם מהיותה זרה ונחותה מעמדית, משמש לה פטרון ומגן, ובסוף גם נושא אותה לאישה (כמעט אמרתי מצפצף, אלא שבועז דווקא פועל בתוך ההגבלות הנדרשות כשהוא פונה אל קרוב משפחה אשר קודם לו בהיררכיה המשפחתית, ורק כשהנ"ל מוותר על זכותו לבצע את מצוות הייבום הוא עושה זאת בעצמו).
ואחרון חביב - המספר. הוא מצדו לא מתנה גיור כתנאי לנישואין, נהפוך הוא. הוא נותן במתנה למי שאפילו לא התגיירה כהלכה את שושלת בית דוד כגמול על רגישותה וחסדיה.
כמה חבל שלא למדנו משהו מהרומן הקיצי הזה. בישראל 2011 אין חמלה, אין חסד ואין סובלנות. צדקה יש, זה כן. היא גם מצטלמת מצוין כשהיא עוטה שמלות מעצבים ונשפכת משולחנות עמוסים לעייפה בפטה כבד אווז בארועי הגאלה של האלפיון.
אבל הסובלנות נעלמת במקומות בהם תנאי הקבלה לבית ספר הוא שם משפחה אשכנזי למהדרין, הסולידריות בכלל לא קיימת כשסטודנט ערבי נאלץ לבזבז שעות בכבישים כי אסור להשכיר לו דירה ליד המכללה, אין חמלה כלפי כמה מאות ילדים של
עובדים זרים ששפתם אומנם עברית אך מוצאם בעייתי כמו מוצאה של הסבתא-רבתא של דוד, והתנאים הליברליים שחלו על הגיורת רות בשעתה הם לא דבר מובן מאליו בשביל חיילים שמבקשים להתגייר. שלא כמו במגילת רות, בימינו הקודים ההלכתים והחברתיים הם באמת קשיחים.
ולכן ההמלצה שלי לחג - בין הגבינות והיין, בין "מלאו אסמינו" ל"ים השיבולים", בין ליל "תיקון שבועות" לבוקר מתן התורה - היא לקרוא שוב את מגילת רות ולהיזכר איך היינו פעם.
