ספר היצירה והשפעתו על הפואטיקה שלי

על-פי התפיסה המקראית, האל בָּרא את העולם: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית, א 1). ספר היצירה מתאר גם הוא בדרכו המיסטית את הבריאה, וכך הוא פותח: 'בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּים נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת חָכְמָה חָקַק יָהּ ... וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ'.

אודה שנמשכתי לפתיחה זו, כיוון שבַּמשפט הפותחַ נמצא שם המשפחה שלי: חקק. משפט הפתיחה נגע בי מיד. חשתי כמו יד נעלמה מושכת אותי בחבלי קסם לספר אזוטרי זה. כשניסיתי לברר משמעות שם משפחתנו, קודם כל הבחנתי ששם המשפחה שלנו בנוי במתכונת שמות בעלי מלאכה: נַגָּר, סַתָּת, נַפָּח, וכו'. הבנתי שאני בעל מלאכה. הייתי חייב לפענח לאֵלו בעלי מלאכה אני נמנֶה.

מְפתֶה ביותר בעיניי, לראות את השם חַקָּק במשמעות הראשונית שלו: אדם שתפקידו לחקוק. אפשר שמדובר בחקיקה של דברים על אבן, או בדברים על פפירוס ואולי על נייר. חקיקת דברים לזיכּרון, זה אכן קרוב לליבי. הסופר אלי ויזל אמר פעם: "הזיכּרון הוא העיסוק שלי". אני מעדיף לומר: הזיכּרון הוא מקור היצירה שלי, ואני חוקק אותו בדברים שאני כותב. אפשרות אחרת שנאמרה לי: "חַקָּק" משמעו אדם שחוקק מצבות. אודה, שגם משמעות זו קרובה ללבי, כיוון שבשיריי הִצַּבתי יד לַנפילים שאינם עוד. אמר לי פעם לשונאי ש"חַקָּק" יכול להיות גם "האדם שאומר את האמת", כי בערבית המלה "חקיקה" (במלעיל) פירושה: אֱמֶת. גם פירוש זה יקר ללבי.

בשׂיחה עם אבי עזרא חקק ז"ל, אמר לי שלדעתו הפְּשט הוא: לוֹטש יהלומים. יהודים בבגדד שעסקו בליטוש יהלומים נקראו "חַקָּק". כשאני חושב על שליחותי כסופר וכמשורר, נראֶה לי שכּל המשמעויות יחד נכונות וטובות לי, ובעיניי מלאכת ליטוש השיר היא כּמלַאכתו של לוטש היהלומים: אני מֵסיר את הסיגים בזמן כתיבת השיר, עד שאני מגיע לשיר הצָרוף ביותר, אל היַהלום. על כך כתבתי בספרי "זריחה בין הזמנים" (2003) את שירִי "חופר אל היהלום", שבו כתוב בין השאר:

סְלָעִים סְלָעִים מִתְפּוֹצְצִים מוּל פָּנָיו
מִתְּהוֹמוֹתָיו עוֹלִים גְּבִישִׁים זְעִירִים
גּוֹעֲשִׁים עוֹלִים מִן הַיָּם הָאַחֲרוֹן.
וְכָךְ יוֹשֵׁב הַמְּשׁוֹרֵר לְשֻׁלְחַן הָעֲבוֹדָה
בְּתַעֲנִית בִּקְדֻשָּה חוֹקֵק מִלָּיו מְנַסֵּר יַהֲלוֹמָיו.

אני קרוב אל "סֵפר היצירה", כי על-פי המסורת המופיעה בו, אברהם אבינו חיבר אותו, והכותב את הספר הביא מסורת שבעל פה שהועלתה על הכתב. בשיריי אני מייחס עצמי לאברהם אבינו, ובשיר שלי "גלות" ( המופיע כְּשיר חובה לבגרות בספרות עברית), מתואר סָבי כהמשכוֹ של אברהם אבינו:

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.
עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְלֹא הָיְתָה
לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.

"ספר היצירה" נוגע בי, כי בספר היצירה היוצר הוא לא רק האל, אלא גם האדם בשׂר ודם. אנו נוטים לומר לא פעם בקלישאַת לשון, שאדם יוצר הוא "חוטא בכתיבה". כלומר: על-פי המֶסר החבוי של קלישָאה זו, אדם יוֹצר כמו מִתגרה באל בכך שגם הוא עוסק בבריאה, גם הוא בורא עולמות באמצעות מילים. ואכן גם בספר היצירה נתפס האדם בשׂר ודם כיוצר של עולמות, של מילים. וכך נכתב במשנה האחרונה שבספר: 'וְכֵיוָן שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהִבִּיט וְרָאָה וְחָקַר וְחָקַק וְצָרַף וְחָצַב וְחָשַׁב וְצָר ועָלְתָה בְּיָדוֹ הבְּרִיאָה'.

שוב אנו פוגשים את המלה "חָקַק" בסופו של הספר, כאלו הספר ממרחק הדורות נוגע בי וביצירתי.

היוצר נקרא בסופו של הספר לעסוק ביצירה, כשהוא בולם פיו מלדבר, בולם פיו מלהרהר, הוא אמור לכתוב מתוך טרַנס נפשי, ליצור כשהדברים באים אליו, ועליו להעמיד "דבר על בוריו", ולהשיב "יוצר על מכונו". בחלק משיריי בספרי "משורר של חצות" (צור אות, 2010) ב"שער הסוד" מופיע המוטיב של "המגיד" הבא אליי ומוסר לי את שיריי ( כך השיר "המגיד חיים ויטאל, עמ' 32).

האדם בספר היצירה בולם והורס, כדי לחזור אל הָאֵל בכל מעשׂי יצירתו, כי ממנו הוא יונק את חיוניותו היוצרת. היוצר הכותב שירתו יונק את השֶפע האלוהי ומִכּוחו הוא יוצר. מוטיב זה מופיע בספר שִיריי פעמים רבות. בכוח היצירה הקשורה קשר הדוק לאֵל כמקור הבריאה ומקור השֶׁפע, מחבֵּר עצמו היוצר אל הבְּרית. וכַידוע עליו לשמור על הברית תמיד. ותמיד נזכור את הנאמר בתפילת ימים נוראים: "לַבְּרִית הַבֵּט, ואַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר".

כדי להמחיש זאת נביא את הדברים בספר היצירה בפרק הראשון: 'עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה. בְּלוֹם לִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר, בְּלוֹם פִּיךָ מִלְּדַּבֵּר, וְאִם רָץ לִבְּךָ שׁוּב לַמָּקוֹם כַּמִּשְׁתַּמֵּר, וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, וְעַל דָּבָר זֶה נִכְרְתָ(ה) בְּרִית'.

האדם היוצר עושה מעשה יצירה משמעותי: הוא כותב את המציאות הפנימית שלו, המציאות הייחודית שלו, שהרי האל טבע כל אדם בחותם מיוחד משלו: " הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחברו" (סנהדרין ד', ו').

וכך כותב ח"נ ביאליק בשירו "ים הדממה פולט סודות":

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד -
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

האל יוצר את העולם בדיבּור ואותיות, על-פי "ספר היצירה", וכך גם המשורר. על-פי הקבלה יש לקיים "תיקון חצות", ויש לתפילה זו משמעות חשובה וכוונת התפילה להקים את השכינה מֵעֲפרה. לסֵפר שיריי קראתי "משורר של חֲצות", מתוך תפיסה מיוחדת של זמן השירה כזמן של תִיקון, זמן חצוֹת.

אסיים בפרק ראשון מן השיר "מן הרקיע העצמי" (בספרי "משורר של חצות", עמ' 12), שכתבתי בעקבות "ספר היצירה". פתיחת השיר נשענת על הפתיחה של ספר היצירה:

בִּשְׁעַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין
בִּשְׁעַת הַשִּׁירָה
חָקַק יָהּ אֶת עוֹלָמוֹ
חָצַב אוֹתִיּוֹת בְּהוֹדוֹ וּבְצַלְמוֹ
אוֹתִיּוֹת נוֹשְׁמוֹת וְרוּחַ בָּהֶן.
וְהֵן נִקְשָׁרוֹת זוֹ לַזּוֹ אוֹר וּתְכֵלֶת
כְּשַׁלְהֶבֶת הַקְּשׁוּרָה בְּגַחֶלֶת.
וּבָא אָז הַמְּשׁוֹרֵר אֶל הַמַּלְכוּת
חָצַב אֶת הַתֹּהוּ וָבֹהוּ בְּרוּחוֹ
חָקַק אֶת הָאוֹתִיּוֹת מִתּוֹכו.
וּמִן הָאוֹתִיּוֹת עָשָׂה לוֹ
כִּסֵּא כָּבוֹד, אֵפוֹד וְאַבְנֵט.
מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט.
חָקַק הַמְּשׁוֹרֵר אֶת שִׁירָתוֹ
מְרַחֵף בִּזְמַן בֵּינַיִם
וְרוּחַ אֱלֹהִים מַשְׁקָה אוֹתוֹ
אֵשׁ מִמַּיִם.
רוֹאֶה הַמְּשׁוֹרֵר הוֹד שָׁמָיו
מַעֲשֶׂה אֶצְבְּעוֹתָיו
שֶׁהוּא מְחוֹלֵל שֵׁמוֹת בְּמִלִּים
חוֹצֵב הַשִּׁירוֹת.
הַמְּשׁוֹרֵר יוֹצֵר בְּאוֹתִיּוֹת נִיצוֹצוֹת
יוֹצֵר שָׁמַיִם יוֹצֵר שֵׁמוֹת יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת.