בעד "אלוהים" ונגד "עם ישראל"

בקריאות הזעזוע מתפילת יזכור בצה"ל עם "יזכור אלוהים", נשמעת הטענה: מה פתאום שאלוהים יזכור את בנינו ובנותינו, למה, מי הוא בשבילנו?

על שאלה זו יכולות לענות תולדות ישראל ה"חילונית" בשישים השנים אחרונות: הוא שום דבר בשבילנו. הוא מזמן מת בשבילנו - פרופסור ישעיהו ליבוביץ אמר זאת יום לאחר טבח קיביה - ואת מקומו תפס "עם ישראל", האדון הכל-יכול על האדמה הקדושה, זה שבשמו נעשים פשעים שסדום ועמורה מחווירות על ידם. אלמלא מת אלוהים במקום הזה, אולי היה מרחם על ילדי הגן שלו ומונע את מותם.

ועם ישראל, עם הכיבוש, עם היוהרה, העם שבשמו ולמענו נהרגים ומחריבים יום-יום - הפך לאל שדורש קרבנות אדם. בנינו ובנותינו, בניהם ובנותיהם של שכנינו, כו-לם מוקרבים על מזבח גחמותיו והאמביציה חסרת הרסן של עם ישראל.

ושיא הביטוי - ביום הזיכרון: עם ישראל מתענג על האבל, סוגד לזכר בנותיו ובניו שנפלו על במותיו חלל, מפרסם את פניהם הנשכחים על לוחות מודעות אלקטרוניים שבכל יום אחר מפרסמים את מותרותיו, כמו היו הם הפינוק שלשמו יש לצאת מן המכונית ולעמוד דום. כולם בניו ובנותיו של עם ישראל, שמתכחש למותם ולאבלם של אלה שהוא נוהג בהם כברכושו מיום היוולדם עד יום מותם, המתים כל יום על האדמה הזאת מידו של עם ישראל.

עם ישראל ה"חילוני" - שאינו מוותר על בר-מצווה בכותל ועל חבלה חגיגית בגופם של בניו בגיל שמונה ימים - קיים ועובד וסובל למען אליליו החדשים - ברק, נתניהו וליברמן, אולמרט וארבעים השודדים, עם ישראל הזה יודע לשים את אלוהים בדיוק במקום הראוי לו - בכיס של בית"ר ירושלים. שם עליו להישאר, ולזכור: עם ישראל חי.

אולי הגיע הזמן להפקיע מ"עם ישראל" השש אלי שדות-קטל וטקסי-זיכרון, את הבעלות על חיינו. וכצעד ראשון - אולי אין זה רעיון רע להפקיע ממנו את הבעלות על מותנו ועל זכרון מתינו.

כל הילדים שמתו בארץ הזאת מתו בשביל עם ישראל, שכמו אלוהים - מעולם לא נתן את הדין על מותם. אולי אם נבקש מאלוהים שיזכור את המתים, ניזכר גם אנחנו שהחלפנו את אלוהים באלילים שבראשם ניצב אל המוות - הנציב העליון על הארץ הזאת. אל שדגלו מוות, שבתי הספר והמכינות הקדם-צבאיות שלו נועדו להכין לעוד מוות - שלהם ושל שכניהם.

אולי אם נפקיד בידיו של הבורא את המוות ואת זכרונו - נתפנה אנחנו לחיים. ואולי ניזכר שאין זה די להצטייד במדים ובכלי זין ולעמוד במחסום כדי להיות אלוהים, כדי לקבוע מי יזכה לטיפול רפואי ומי יתפגר ממחלתו. וכבר הסבירו ליבוביץ וגרשם שלום כי בקדשו את האידיאולוגיה החילונית, את האבנים ואת החרב, מאפשר עם ישראל את קיביה ואת סברה ושתילה, את בית חנון ואת אל-עראקיב.

אולי אם אלוהים יהיה זה שיזכור - ייזָכרו כל המתים: עביר עראמין - וסמדר אלחנן; בנו של אילן רמון שנהרג במטוס של עם ישראל - ובסאם אבו רחמה מבלעין, שנהרג מיריות של חיילי עם ישראל בהטיסו עפיפון לאורך גדר המוות שהקים עם ישראל על אדמתו. אולי הגיע הזמן להזכיר להורים ה"חילונים" שיש אלוהים, שהוא ציווה את החיים, ושהמוות רע בעיניו גם אם יעטפו אותו באנדרטות ובשלמוני ביטוח לאומי.

על כן ראוי הרעיון שהרמטכ"ל מן הסתם הבין את גדולתו - להחזיר לאלוהים את כבודו ואת זכרונו.

יזכור אלוהי ישראל את בניו ובנותיו של ישמעאל, ויזכור אלוהי ישמעאל את בניו ובנותיו של ישראל, ויזכור אלוהי העולם את המקום הזה, שהמוות הקים בו ממשלה.

זְכַר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ [איוב פרק ד', פסוק 7].