שבוע ארוך, שכל קצר

לי אישית יהיה דווקא טוב אם הסובבים אותי יקצרו את השבוע ויאריכו להם את הבטלה. החוק החדש לא יחייב אותי לשבות בימי א', ויהיה לי יתרון-מה על אחרים בעבודתי המקצועית אם הם ישבתו, מטעמים שלא כאן המקום לפרטם. וזאת, כשם שאני חש כיום יתרון - מה על אחרים העובדים 7 ימים בשבוע במקום 6 ימים בלבד כדרכי וכאמונתי.

השבת - שבת, וכבר לקראת מוצ"ש אני מתחיל לחוש גדוש מדי ברעיונות המצפים למימושם ולתיעודם בטרם יגוזו לכל רוח - באמצעות כתיבה, מחשוב, ועוד מעשים האסורים בשבת.

לקראת יום א' אני הולך לישון עם ציפייה להתחלה חדשה בבוקר כילד לפני טיול נכסף, וזאת לאחר המתנה של 25 שעות מנוחה; 49 שעות מנוחה והתענגות - לא יבואו אל סף חיי.

ויובהר כי לא רק הפרט יפסיד מדרבון לנהנתנות עד בלי די מהבחינה החינוכית והערכית, אלא גם הכלל, ולא מובטח כי העייפים יחזרו לעבודה ביום ב' בבוקר עם כוחות מחודשים: ההיפך הוא הנכון, הם יחזרו עוד יותר עייפים, מורגלים לכל מה שהמדינה בחוקיה ובמסריה חינכה אותם והתוותה את דרכם - דרך המנוחה, הבטלה, המרגוע, וברוח זו - תהנו.