4.99, נשמע זול, נכון?! אך לצערנו, זו האמת לאמיתה - כן, עובדים עלינו בעיניים, ורק ב-4.99 שקל! רשתות המזון עברו לא מעט שינויים במהלך השנים האחרונות, תוך מעבר לשוק הזול, המחיר או שוק הדיסקאונט.

חנויות עירוניות או בפאתי הערים הוסבו לפורמט הזול, אם זה שופרסל דיל או מגה בול, או לחנויות זולות מהמגזר הפרטי, חצי חינם, רמי לוי וקטורי ודומיו. עליית משקלו של החלק הזול בתמהיל הרשתות, חייב אותן להתאים את מחירי המוצרים על-מנת שהרווח הגולמי הרשתי ייפגע כמה שפחות, או במילים אחרות - לייקר את המוצרים בפורמט הזול, קרי דיל ומגה. אומנם שופרסל ניסתה, אך ללא הצלחה לבדל את עצמה בפורמט שנקרא אקסטרה, אך פורמט זה לא תפס ובפועל נשאר רק השם על גבי השלט לצד עמלות הסבה שמנות שהיא גזרה מהספקים.

איך הן "מצליחות" למשוך אליהן לקוחות ולמכור, כיצד זה עובד? בגדול ישנו מספר קטן של שיטות:

1) פרסום, מאסיבי, אשר מציין את המחיר הזול. אולם שיטה זו, בסופו של דבר, משדרת חוסר אמינות, שהרי גוף זול לא יכול כל הזמן להוציא כסף רב על פרסום, שכידוע עלותו אינה קטנה.

2) להגדיר בתוך החנות, על גבי שטחי תצוגה גדולים ו/או משטחים/במות, מערומי סחורה של עשרות בודדות של מוצרים במחירים נמוכים במיוחד, תוך ציון מגבלת כמות וציון תנאי הקנייה משאר מוצרי החנות.

ברוב המקרים אכן המבצעים המוצעים בהנחה הם אכן מוזלים, אם כי אנו נתקלים גם במקרים של ניפוח המחיר לפני המבצע ומתן הנחה, אשר משווה אותו ל"מחיר הרגיל" אשר קיים בכל מכולת.

בפועל, מוצרים אלה "עושים את העבודה", במיוחד אם הם מוצגים בכניסה לחנות, שכן אז הם מצליחים להעביר את תחושת הזול, אשר משרתת את הרשתות בעיקר במהלך/המשך הקנייה של הלקוח, אשר במהלכה הוא נתקל בשאר המוצרים שמחירם גובל בהפקרות ואשר פערי המחיר בינם לבין הרשתות האחרות מגיע לפערים של עשרות אחוזים.

בקיצור, רבותי - אין קוסמות בעסקים אלה, הזול יוצא בדרך כלל יקר. אישית, אני מעדיף לבצע את הקניות שלי במקום מוזל שלא נדרש כל שבועיים "לשכנע" אותי מחדש כמה הוא "זול".