שיעור בגיאוגרפיה?

פרשת דברים, שנקרא השבת, פותחת את החמישי בסדרת החומשים, הנקרא גם 'מִשְׁנֶה תורה'. החומש אינו מתאפיין בסיפורי דרמות גדולות, או אירועים היסטוריים, דוגמת ספרי בראשית, שמות ובמדבר, ובעיקרו הוא חזרה על הספרים הקודמים. מכאן שמו. אכן, גם פרשתנו מתארת ב'פלאשבק' את מסעות ישראל במדבר, כחזרה גנרלית טרם כניסתם לארץ.

הפרשה היא המשך מובהק לספר במדבר, שחתם אף הוא בפרשת מסעי בחזרה על מסעות המדבר. כמו שם, כפי שראינו, גם כאן אין מדובר בשיעור בגיאוגרפיה או בהיסטוריה. המטרה של איזכור המסעות היא הלקחים הטמונים בהם. עם זאת, בפרשתנו אין איזכור מפורט של המסעות, כמו בפרשת מסעי, אלא תקציר שלהם בלבד. המסעות מתמקדים בעיקר בהכנה לכניסת היהודים לארץ, מבחינה היסטורית ובמסרים הנלמדים מהם.

דַבֵּר אֵלַי בִּסמלים

בפרשות מטות-מסעי עמדנו על הקשר האולטימטיבי בין כוח הדיבור לסמלֵי המסעות. קשר הדוק זה משתקף כבר בפתיח של הפרשה. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". המילה 'דברים' מצביעה לא רק על הנושאים הנידונים בפרשה, אלא בראש ובראשונה היא מלשון דיבור. משה רבינו מלמד את העם לשמור על טוהר הלשון וניצולה כמכשיר בלעדי ללימוד תורה ועשיית מצוות, משה מוכיח את ישראל על השימוש הלא נכון והבלתי מבוקר בכלי הדיבור, שהוביל לתלונות חסרות שחר של העם במדבר, לחטא העגל ולחטא המרגלים. לא לשווא פרשה זו, שעיקרה דברי תוכחה, נקראת ב'שבת חזון' (על שם ההפטרה "חזון ישעיהו") שלפני תשעה באב.

כבר ציינו ששמות הערים בפרשת מסעי אמורים לשמש תמרור אזהרה מפני החטאים הגלומים בהם. לעומת זאת, הפסוק שלנו, הפותח את ספר דברים, מדבר כולו בסמלים, שמאחוריהם מסתתרים חטאי ישראל במדבר, חלק משמות המקומות אף אינם ריאליים, אלא כאמור סמליים בלבד. כל החטאים מסתתרים בפסוק אחד, המהווה את תמציתם. כך למשל, 'במדבר', ו'מול סוף' מייצגים את מסֶכֶת הקיטורים של העם שאמרו 'מי יתן מותנו במדבר' וכן 'המִבְּלִי אין קברים במצריים'. 'בערבה' מזכירה את ערבות מואב, ששם חטא העם בחטא בעל פעור. במדבר פארן מזכיר את חטא המרגלים. ומהו 'תופל' ו'לבן'? אומר רש"י זה המן הלבן שטפלו עליו ישראל טענות שונות ומשוּנות.

מדוע אפוא משה מדבר בסמלים, ולא בתוכחה ישירה לעם? לשאלה זו נדרש גם רש"י. תשובתו היא כי משה דיבר ברמזים מפני כבודם של ישראל. תשובה אפשרית נוספת, שנראית לי, היא שאיש אינו אוהב לקבל דברי תוכחה. לכן לא פעם הם נאמרים בדרכים עקיפות, ולא בצורה גלויה וישירה. בסמלים, כמו בפסוק זה, וגם במשלים, שהנביאים הרבו להשתמש בהם, כדי שהעם או היחיד יזהו את עצמם בתוכם, ויתקנו את חטאיהם.

אפשר גם לראות בפסוק זה סוג של כותרת, או ראשי פרקים. מתוכם יפרט משה את החטא הרלוונטי ביותר לפני כניסת העם לארץ, והוא חטא המרגלים, כדי שהעם ילמד להעריך את ארץ ישראל ומעלת קדושתה ויחזק את בטחונו ואמונתו בהקב"ה. ומי לא היה בכלל החטאים? ניחשתם, הנשים כמובן.

תוכנית חומש

קשר נוסף, שניתן להצביע עליו בין שתי הפרשות הנזכרות לפרשתנו, הוא דומני כוחה של מנהיגות, שתפקידה הוא בראש ובראשונה לשמש מודל התנהגות לעם. יהושע בן נון וכלב בן יפונה היו המנהיגים היחידים מבין המרגלים, נשיאי השבטים, שלא מעדו, ומשה אכן מעניק להם ציון לשבח, כמי שעתידים גם להיכנס לארץ.

אך מעבר לכך, בתוך הסקירה הקצרה של משה ממסעות חורב ועד מואב, חוזר משה על עצת יתרו לגבי ביזור סמכויות מדורג, שהיא תוכנית אב, כדי להתמודד עם המעמסה האישית, החברתית והמשפטית של העם.

כזכור, הציע יתרו מֵעֵין תוכנית חוֹמֶש (חמישה מעמדות). משה עומד בראש ההיררכיה הדתית והמשפטית. הוא המתווך בין העם להקב"ה בשאלות הלכתיות. מתחתיו יש שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות, כדי להתמודד עם עומס הפניות המשפטיות של הציבור. הפעם נוספה גם רשות האכיפה – השוטרים. אולם ראוי להתבונן בתכונות הנדרשות מהמנהיגים. בנושא זה מעניין לערוך השוואה בין פרשת יתרו לפרשתנו.

בפרשת יתרו נדרשים השופטים להיות עשירים, אך גם שונאי בצע, כדי שלא ינצלו את הקופה הציבורית להטבות אישיות. נשמע מוּכר? מבחינה אישית עליהם להיות אנשי אמת ויראת שמיים. בפרשת דברים, לאור הניסיון העשיר של משה עִם עַם טרחן, חשדני ונרגן, כפי שמעיד משה מתוך נסיונו האישי, הוא אינו נזקק הפעם ליועץ חוץ, בדמות יתרו, שיעמוד על כך.

כדי להתמודד עם סיטואציה מורכבת זו, נדרשים השופטים להיות אנשים (בתורה אנשים, בדומה לאדם, זהו תואר לצדיקים) גם חכמים ונבונים (פיקחים המבינים דבר מתוך דבר). כדי למנוע רינונים וחשדות סביבם, עליהם להיות גם שקוּפים, הידועים לשבטיהם. וכמובן הם צריכים לעמוד בראש העם ולהפגין מנהיגוּת.

איכה המשולש

למרבה הצער, חז"ל הצביעו על ירידת הדורות, שהיעדר הנהגה הוא אחד המאפיינים המובהקים שלה. מבחינה ציורית הם תיארו את המצב: "פני הדור כפני הכלב". המנהיג, שנראה המוביל, הוא המוּבל על-ידי העם.

בדומה לכלב, הפוסע לפני אדונו, אך בסיבוב - בצומת קבלת ההחלטות - מסתכל אחורה לעֵבר אדונו, לראות לאן פניו מוּעדות, כך המנהיגים. הם רואים לאן נושבות רוחות העם והתקשורת, ומחליטים - לא פעם הכרעות גורליות – על פיהן.

על השופטים לעשות משפט צדק, ללא משוא-פנים. כדאי לשים לב כי ההפטרה "חזון ישעיהו" מתמקדת בסוגייה חשובה זו כתנאי לגאולה, ביחד עם שמירת מצוות אמיתית, העובדה שהשופטים מעלו בתפקידם, והיהודים לא קיימו מצוות מעשיות, אלא התמקדו בסממנים פולחניים בלבד, כהקרבת קורבנות, הייתה מגורמי החורבן. דברי הנביא ישעיהו, שנכתבו לפני כאלפיים שנה, נראים כה אקטואליים, כאילו נלקחו ממציאות ימינו אנו: "שריִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם". זו היא בדיוק הרלוונטיות של האבל על החורבן גם בימינו – העובדה שהגורמים לחורבן, השחיתות והזלזול במצוות, לא תוקנו עדיין, וממשיכים לשלוט בחיינו האישיים והציבוריים ללא רסן. על כך כבר אמרו חז"ל: "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו".

מבחינה לשונית המילה 'איכה' היא המגשרת בין הפרשה וההפטרה למגילת איכה. בפרשה, כפי שראינו, משה קובל על העם: אֵיכָה אשא טורחכם ומשאכם וריבכם". בהפטרה קובל הנביא, איכה הייתה לפרוּצה "קריה נאמנה... צדק ילין בה, ועתה מרצחים".

השלום בתורה צריך להיות בין איש לרעהו, ובין איש לבוראו. אך אנו רואים, כי השלום הוא גם בין ישראל לעמים. ישראל פותחת בשלום עם אויביה. היא נקראת לא לפתוח במלחמה עם עמון ומואב, ומנסה לקרוא לשלום גם לסיחון ועוג, שלא נענו לקריאה, ופתחו עליה במלחמה. התורה תמיד עם הפנים לשלום. האויבים, כמה מוּכר, פניהם למלחמה. והשאר היסטוריה. גם בנקודה זו טמון הקשר בין חומש במדבר לחומש דברים.