מעמד הסנדוויץ'

מעמד הביניים הינו הילד סנדוויץ' של המשפחה. הוא אותו ילד שאומרים לו: "אתה לא יכול לעשות את זה עדיין, אין לך עדיין את היכולות, את העצמאות. כשתגדל -תוכל". אך הוא גם אותו ילד שאומרים לו: "אתה לא ילד קטן, אתה לא צריך עזרה. תתמודד לבד! אם לא תעשה, איך תלמד?". ואותו ילד סנדוויץ' נע ונד, מחפש את מקומו, מחפש "להסתדר". ובמדינה כמו שלנו, זה קשה, קשה מאוד.

ההכנסות של ילד הסנדויץ' די סבירות, בגבולות ה"ממוצע", לפעמים פחות, לפעמים יותר. וילד הסנדוויץ' יכול היה להיות מרוצה, כי לרוב אינו רוצה בהכרח להיות עשיר, רק מאושר. אך הבעיה היא שאותן הכנסות "ממוצעות" לא מספיק גבוהות על-מנת להתמודד מול ההוצאות הרבות, ולא מספיק נמוכות על מנת לקבל את עזרת המבוגר האחראי.

הוא לא יכול לקנות דירה ממוצעת במחירי השוק, אך אינו זכאי למענקי משרד השיכון, הוא נקרע תחת תשלומי המעונות הפרטיים, אך לא הצליח להיכנס אף לרשימת ההמתנה לאלו הממשלתיים.
הוא מעביר בהוראת קבע לעירייה אלפי שקלים עבור גנים וצהרונים, מבלי אף לדעת שממש לידו, ישובים רבים מקבלים חינוך חינם, תחת תקנות ממשלתיות סקטוריאליות.

הוא קופץ את ידיו כל פעם שהוא שומע על הארנונה המשתנה בגרף עולה, אך בעירייה אמרו לו שאין לו סיבה להגיש טפסים לבקשת הנחה, אין לו כל סיכוי.

הוא מרכין ראשו מול תלונות הבוס על עוד צו מילואים שהגיע כאשר פרויקט חדש בפתח, אך הוא לא יכול לטעון למצוקה כלכלית שתאפשר לו פטור.

ופעם בשנה הוא נאנח בתסכול, כשהוא מגלה כי עליית שכר הדירה אינה מקבילה לעליית המשכורת והחיסכון לילדים יאלץ לחכות עוד שנה.

וילד הסנדויץ' מסתכל על אחיו הבכור, הראשון לכל דבר, שמשפיל אליו מבט ואומר לו:" גם אני הייתי פעם כמוך, אבל עבדתי והצלחתי. תפסיק להתפנק!"

והוא מסתכל על אחיו הקטן הנצחי, ששולח לו מבט מתריס ואומר: "מה אתה בכלל מתלונן? אתה יודע עם מה אני נאלץ להתמודד? תפסיק להתפנק!"

וילד הסנדויץ' בכלל לא מרגיש מפונק. הוא כלל לא מצפה להרבה, הוא כבר לא חייב לגור במרכז, הוא לא דורש מאכלי גורמה, הוא לא מצפה לקאנטרי קלאב מתחת לבית וילדיו לא חייבים גנים פרטיים.

אך מצד שני, הוא צריך להיות נגיש למקומות תעסוקה המתאימים להכשרה המקצועית שהשקיע בה שנים רבות, הוא מקווה להיות הורה פעיל בשעות בהן ילדיו בבית ולא לבזבזן בנסיעות הלוך ושוב לעבודה, הוא רוצה להיות בסביבה תרבותית בה הוא וילדיו ירגישו בנוח, וכן, הוא רוצה אף ליהנות מהחיים מידי פעם.

ילד הסנדויץ' כן מכיר בחשיבות של שוק חופשי אך הוא לא מבין אם יש כזו תחרות, איך תמיד הלקוח הוא זה שמשלם יותר?
ילד הסנדויץ' כן מאמין במדיניות רווחה ועזרה לאוכלוסיות נזקקות, אך הוא לא מבין מדוע שכאשר הוא נזקק לעזרה, לעולם הוא לא זכאי לה.

ילד הסנדויץ' סוף סוף התעורר, והחל לנסות להביא שינוי כלשהוא, ולמרות שהוא לא יודע כל כך יודע מה לבקש, הוא לא רוצה בכל מיני חברים אינטרסנטים שיבואו לדרוש בשמו.

ובינתיים, נותר לו לשבת באוהל, ליהנות מקיץ חברי, אדרנלין מחאתי, תקווה קטנה לשינוי, והזדהות עמוקה עם שירו של עוזי חיטמן ז"ל: "חוטף קצת מלמעלה חוטף קצת מלמטה, בקיצור חוטף מכל הכיוונים..."