ניתוח מצב המחאה: לאן ממשיכים מכאן?

בימים אלה ימלאו לתנועת המחאה שלושה שבועות. אף שהכל יודעים למי ניתנה "הנבואה", אני מעז להעריך, שהמחאה מיצתה את עצמה ואת יתרת המומנטום שעוד נותרה לה, כדאי שתמקד בתוכנית מסגרת לביצוע, עם יעדים, לוח זמנים, אחראים למימוש וצוות מעקב. גם אם תצליח להרים עוד הפגנה במוצ"ש, זה כבר לא ישנה מהותית דבר. עתה חייבים להניח למהלכים שהתניעה הממשלה להתפתח ולהוכיח שיש בהם בשורה והם אכן מובילים לפתרונות, אם לא מלאים אזי משמעותיים. כל ויכוח אידיאולוגי או תאורטי לעת הזאת הוא ביזבוז זמן.

מארגני המחאה לא מיצו חלק ניכר מהאשראי שניתן להם ע"י הציבור בראשית הדרך. אף שלא נבחרו להנהיג בתהליכים דמוקרטיים מקובלים, הניח להם הציבור להוביל את המחאה ואותו בדרך שעיקרה אמור היה להיות אזעקה והתראה לממשלה, שנרדמה בשמירה, שיש להפנות את מוקד תשומת הלב של ההנהגה המדינית לעבר הנושאים החברתיים כלכליים. תפקידה היה להתניע פעילות ממשלתית לטיפול בחוליים העקריים, ותפקידה הנוסף היה להצביע על קבוצת הנושאים החשובים ביותר לסדר היום האזרחי, על סדר העדיפות ביניהם ועל הציפיות של הציבור מהממשלה. ציפיות, בכדי שלא תהיינה ארטילאיות ואמורפיות, חייבות להתבטא במונחים קונקרטיים וביעדים ברי מדידה.

לתנועת המחאה ולמנהיגיה אין מנדט לנהל את הממשלה או להכתיב לה מהלכים. גם 150 אלף איש בהפגנה (אם היו כמספר הזה, ולכך אתיחס בהמשך בהקשר לתפקיד התקשורת באירוע כולו) אינם מנדט לגיטימי, משום שהם מיצגים מיעוט קטן בציבור, שגם בו לא מעטים מסתייגים מהניואנסים המתנשאים של מנהיגות המחאה ומנסיונות של חלק מהם לתעל את המהלך כולו לעבר פוטש פוליטי. לכן, התביעה לבטל את חוק הוד"לים, וההפגנות נגד החוק, הם צעדים פורמי-מחאה ולא חלק אינגרלי ממנה. ככלל, התביעות שניסחו "מנהיגי המחאה", כללו דרישות קונסטרוקטיביות, אבל גם התניות ואיומים כלפי חוק הוד"לים ובדרישה לשנות את אופיה של המדינה ולהתאימו להשקפת עולם סוציאליסטית (סוציאל-דמוקרטיה, היא כסות עיניים למה שבאמת מבקשים הקיצונים השמאליים שבין מנהיגי המחאה להשיג - החלפת השלטון דרך הרחוב); איש לא הסמיך אותם לכך. אם הם רוצים לפעול לשינוי המבנה והאורינטציה של מדינת ישראל, יש לכך בדמוקרטיה רק מסלול אחד - הקלפי. כל מסלול אחר, יהיה הכינוי התורן שלו אשר יהיה, איננו דמוקרטי, ועל כן גם איננו לגיטימי.

חייבים להודות שיוזמי המחאה הראשוים נימנו רובם ככולם על גוש השמאל בישראל, חלקם מתונים ושקולים יותר וחלקם קיצונים ואנרכיסטים. בהמשך הדרך הצטרפו אליהם חוגים נוספים, שסיפקו לקבוצה הראשונה את "עלה התאנה" של פלורליזם חברתי. אילו השכלו "מנהיגי המחאה" לנצל עלה תאנה זה, להתאפק ולא להניח לפיוזים של האנרכיסטים והקיצונים שביניהם לקפוץ החוצה מפעם לפעם, יכולים היו לשמור על פסדה אוניברסלית של המחאה, וכך גם לחזק את מעמדה ולשמר את המומנטום לאורך פרק זמן ארוך יותר. יוזמת המחאה עומדת לזכותם, ותודות לה קבלו מהציבור מעמד אד-הוק של מנהיגי המהלך כולו, גם אם לא כל דעותיהם הן דעות שכיחות בציבור. העובדה שלא השכילו לשמר זאת, עומדת לחובתם. לאחר מכן באו שגיאות נוספות כגון: התגרות בראש הממשלה, אולטימטומים לממשלה בנושאים שונים, התיחסות לח"כים מן הימין שבקשו להביע הזדהות והעובדה שבמשך זמן רב (למעלה משבועיים) לא השכילו לצרף אליהם קבוצות משמעותיות ממגזרים אחרים בחברה הישראלית - ימין, דתיים, חרדים, מתישבי איו"ש ועוד. שגיאה נוספת, שמחשידה עוד יותר את כוונותיו האמיתיות של הגרעין הקשה של המארגנים, היא תקיפה אישית מסיבית של רוה"מ וחוסר מיקוד בעיקר. תקיפה אישית מסיבית של רוה"מ מקנה מיד למהלך כולו גוון פוליטי חריף, והחשד הזה אינו פג גם כאשר מנסים מטעמים טקטיים להכחישו. הפגנות פוליטיות כבר היו בישראל, ואפילו גדולות יותר מזו של מוצ"ש לפני שבוע. הייחוד של מהלך זה היה צריך להיות - עממיותו וחברתיותו. במקום מהלכים מפצלי-ציבור, מהלכים מלכדי-ציבור. על כך צריך היה לשמור מכל משמר, ובכך נכשלה "מנהיגות המחאה". חוסר מיקוד בעיקר, היא אולי השגיאה החמורה ביותר של "מנהיגות" זו. חוסר המיקוד מתבטא בשני תחומים מרכזיים: א. סרוב להציג את עקרי הנושאים הטעונים טיפול בפני הממשלה, עם סדר עדיפות וציפיות לפתרונות. משהוצגה לבסוף, לאחר ביקורת ציבורית רשימה כזו, הייתה בה תערובות של צרכים מכאן ותכתיבי ביצוע מכאן. ב. חוסר ההבנה והיכולת למקד את המאבק הנוכחי בקבוצה נבחרת של נושאים, שהשלכותיהם אוניברסליות, דהיינו: נוגעות לרוב הציבור, יהודי וערבי. מרגע שהמחאה הפכה ל"סופרמרקט" של תלונות, דרישות, שגעונות אידיאולוגיים וטרמפיסטים סקטוריאליים מסוגים שונים, הסיכוי שלה להשיג הישגים משמעותיים במספר תחומים חיוניים, הלך ופחת. לאף אדם ולאף אירגון אין משאבים אינסופיים - יכולת חשיבתית, ניהולית, ארגונית, כלכלית ואחרת - לניהול מספר רב של מאמצים מקבילים. חכמת המנהיגות היא להוביל אנשים אל מול מטרה וחוכמת הניהול היא לבחור מטרות ולמקד את הפעילות בהן. אני מבין ש"המנהיגים הצעירים" אינם מנוסים במה שהם עושים כיום, וחלקם טעו כנראה בתום לב (ואחרים, כ"טרמפיסטים שונים", טעו לא בתום לב...), אבל אין בכך כדי לשנות את העובדה, שטעויות יסודיות פוגמות בתהליכים רגישים ומורכבים ומשבשות את הכוונות הכי טובות והכי צודקות.

מובן גם הרצון להגדיל ולמנף את המחאה ע"י הרחבת מספר המשתתפים והענקת מראית-עין של תנועה עממית לערב-רב של אינטרסים, לעיתים מנוגדים, של משתתפים שונים. כמו-כן ברור שיש כאן גם עיניין של "מודה", ורבים קופצים על ה"עגלה" לא בכדי לשרת את יעדיה המרכזיים, אלא בכדי למנף את האינטרס "הסקטוריאלי" שלהם באמצעות תנועה ציבורית רחבה יותר - זה לא עובד. קואליציה אמורפית כזו יכולה להיות בסיס למהפכה, שבה המטרה אינה לתקן ליקויים ולבצע שינוי מבוקר של תהליכים, אלא "להעיף את השלטון"... ואחר כך... לראות מה יקרה; זה מה שקורה כיום במצרים. כנראה לא במקרה היו גם במחאה המקומית מי שסברו שאנחנו "בכיכר תחריר" משלנו - שגיאה גסה. גם אם המחאה הישראלית שאבה "השראה" תיאורטית ותאטרלית מהאירועים בעולם הערבי, המציאות הישראלית שונה בתכלית מהמציאות במצרים, ואסור ש"מנהיגות" המתימרת להבין מה טוב לעם, תטעה בהבנת המציאות עד כדי כך. ראשית, ישראל דמוקרטיה שהשיטה הדמוקרטית פועלת בה כהלכה, ואם מתכוונים לשנות שלטון ו/או דרכי התנהלות של המדינה, יש לכך כלי זמין ומוכח - בחירות. שנית, עם כל הקשיים בישראל, המציאות הכלכלית הבסיסית טובה בה מכל בחינה עשרת מונים ויותר מזו שבמצרים. גם מבחינה זו אסור לשפוך את התינוק עם המים משום שמהלך אנרכיסטי או מהפכני עשוי להיות הרה-אסון. שלישית, מצבה הביטחוני של ישראל - מבלי לגרוע מהצורך בסדר יום חברתי משופר - אינו דומה משום בחינה לזה של מצרים, ואסור להתעלם מכך. רביעית, המחאה החברתית בישראל קיבלה תמיכה ציבורית רחבה מפני שהתחילה מעיסוק בנושאים כלכליים חברתיים שבהם קיים קונצנזוס רחב, והותירה בצד - חרף גלישות מסויימות ופליטות פה בלתי אחראיות - נושאי מחלוקת מובהקים בתחומי המדיניות ההסדרים עם הערבים, גבולות ועוד; אסור למסמס זאת בשום אופן.

לשגיאות שנעשו כבר בנושאים שתוארו לעיל יש השלכות בלתי-הפיכות. אחת ההשלכות היא שראש הממשלה והממשלה הבינו את מגבלות כוחה של המחאה הנוכחית ואת מגבלות כושרם של מנהיגיה, ובסדרת צעדים הציגו זאת לציבור. צעד ראשון היה נאומו הראשון של ראש הממשלה, בו דיבר על פתרונות דיור. במקום ל"חבק" את הפתרון ולנסות לתקן באופן ממוקד נקודות חולשה שלו ולהוסיף עליו התחייבויות קונקרטיות למימוש, שהן מבחנו האמיתי - דחו אותו מנהיגי המחאה מכל וכל; שגיאה קשה! צעד נוסף של הממשלה היה להוכיח לכל שהממשלה ולא הרחוב היא ששולטת במדינה. הדבר נעשה ע"י השלמת חקיקת חוק הוד"לים, חרף התנגדות קולנית, בלתי מנומקת ובלתי מוסכמת של "מנהיגות" המחאה. רוה"מ, פוליטיקאי מנוסה, הבין שהציבור אינו תומך בהחלפת הממשלה אלא בשינויים בתפקודה; וכך הוא פועל. התפתחות שלישית היא הטרוגניזציה של מחנה המחאה. עכשיו נמצאים בו כבר אנשי ימין, המחנה הדתי לאומי, תנועות ימין לא מאורגנות, חרדים, ולצידם גם סקטורים פרטניים, ממילואים ועד לנהגי מוניות וההסתדרותהכללית; ועוד היד נטויה. פלורליזם זה, יפה כשלעצמו, הוא מרשם בדוק לכשלון. כל בר-בי-רב מבין שאין סיכוי - עם החלפת ממשלה או בלעדיה - לפתור במחי יד את כל בעיות המדינה, ולכן צף ועולה המשפט הידוע והאמיתי כל כך של חז"ל: תפשת מרובה - לא תפשת!

התפתחויות אלה, בשילוב עם גיוון דעות המתלווה לגיוון משתתפים, אינטרסים שונים ומיקודים שונים המתלווים לריבוי יצוגויות, התעיפות החומר של שוכני האוהלים, התקרבות ספטמבר על אי-הוודאויות שלו ומהלכי הממשלה, שאם תיטיב ל"מכור" אותם לציבור, תקהה רבות מתביעות המחאה - מובילות בהכרח לדעיכתה של המחאה, קרוב לוודאי עד ספטמבר. מאידך, למחאה הישג מרכזי אחד: הציבור יצא לדרוש מהממשלה טיפול אפקטיבי בבעיות הכלכלה והחברה של מדינת ישראל. עניין זה הוא תקדימי ויעמוד במרכז ההוויה החברתית והפוליטית לזמן רב; מאידך, אין וודאות שתהיינה לו תוצאות בשטח. התפקיד המוטל כיום על "מנהיגות" המחאה הוא לנצל את המומנטום שנותר בה, לא להתנגחות עם הממשלה, אלא לעיצוב מהלכים קונקרטיים שמטפלים בסוגיות העקריות, לנסות למצוא למהלכים אלה תימוכין בתנועות פוליטיות קיימות, ולהכין מסגרת חוץ-מפלגתית שתבצע לאחר התפזרות האוהלים מעקב שוטף אחר התקדמות המהלכים לפתרון, ותפרסם דוח מעקב חודשי, ריבעוני, חציוני - מה שניתן - לציבור. באופן זה ישמרו על מעמדם כנציגי המחאה ועל יכולתם להשפיע לאורך זמן, גם ללא נוכחות שדרות האוהלים בשטח, דבר שלא יוכלו להבטיח לאורך זמן. הערכות ממין עם סיכוי שתתעורר למחאה מחודשת כאשר יתברר שהבחטות לחוד למציאות לחוד, תהיה תמריץ תמידי למממשלה להתקדם ביישום התחיבויותיה, וגם מבחן לדכים שבחרה ליישום.

אני מוצא צורך לומר כאן עוד מספר משפטים על תפקוד התקשורת באפיזודה המעניינת של המחאה. כבר למדנו שבעידן המודרני התקשורת ממלאת תפקיד חשוב בכל אירוע ציבורי, אולם הדעות חלוקות באשר לשאלה אם מדובר בתפקיד חיובי או שלילי, או בתמהיל כזה או אחר של השניים. בחלק מהמקרים התקשורת היא יצרנית האירוע ובאחרים היא זו שהופכת אותו מחיובי לשלילי (בדרך כלל). מחקרים מעדים על תפקידיה למשל בליבוי סכסוכים לאומיים ובינלאומיים, ומחקרים אחרים מוכיחים את מרכזיותה ביזומם של אירועי טרור ובהעצמת האפקט השלילי שלהם על האוכלוסיה האזרחית, ולעיתים גם על המנהיגות המדינית. אינני מתכוון לעסוק כאן בביצועיה של התקשורת בעולם התרבות והבידור, אבל גם בו קיימת תהיה רבה בשאלה אם החיוב מרובה על השלילה, או להפך. שלטון הרייטינג בתקשורת, אחראי לרבים מהביטויים שליליים שבה, והעובדה שהפכה מגורם מדווח, מלמד וממחיש לגורם המקדם אג'נדות חברתיות, מסחריות, פוליטיות ואחרות - מעורר ספקות חמורים בשאלה אם התקשורת היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה" או סכנה מוחשית לעצם קיומה. התקשורת מגיעה כיום בדרכים שונות לרוב האוכלוסיה, "מעמידה פנים" של מדיה חסרת פניות, אך פועלת ליצירת דעת קהל מוטה בנושאים ספציפיים, בהתאמה עם האג'נדה שאותה היא משרתת. הואיל והיא יקרה ואינה זמינה לכל, היא מקדמת תהליך של "דמוקרטיה לעשירים" או "דמוקרטיה לידוענים". שני הדברים עומדים בסתירה לעיקרון "שיוויון ההזדמנויות לכל" שהוא מיסודותיה של דמוקרטיה שיוויונית הוגנת. באירוע המחאה הביאה התקשורת הישראלית לידי ביטוי חלק ניכר מהמרכיבים השליליים בהם התמחתה בשני העשורים האחרונים: בצד דיווחים מגמתיים ובלתי מאוזנים, בקשה בין היתר להאדיר את המהלך כולו ויוזמיו, כאילו הם נציגיו הנבחרים החדשים של הציבור, לדחוף את מהלכיהם לעבר בקורת על הממשלה וראשה בחוסר איזון והגינות בולטים, להאדיר את ההפגנות ומשקלן הציבורי ע"י נקיבת מספר משתתפים מופרז ולפרשן את משמעות המחאה בהתאמה עם השקפות העולם או ההשקפות הפוליטיות של הכתבים המדווחים, העורכים הממונים עליהם והפרשנים ה"נבחרים" שהובאו כדי להסביר את האירועים מ"הזוית הנכונה".

יותר מדי מקרים קרו לנו בעשור האחרון לבדו, מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהתנהלותה של התקשורת, ומהמניפולציות הפוליטיות-חברתיות-כלכליות שהיא מבצעת חדשות לבקרים. הצעדים הדרושים הם עניין לדיון נפרד, בכל מקרה אסור להניח לתקשורת להפוך לממליכת מלכים ולקובעת בלעדית של האג'נדה החברתית, מדינית, כלכלית בישראל. הואיל והתקשורת אינה גוף נבחר, ולרוב גם אינה גוף מבוקר בביקורת ציבורית אפקטיבית, חייבים להבטיח שתחזור להיות אמצעי דיווח עם אפשרות לפרשנות מוצהרת ומאוזנת, ותפסיק להמליך עצמה על לדעת הקהל, רצון הציבור וסדר היום הלאומי. אני מעריך שתובנות אלה הן כיום נחלת ציבורים רחבים גם מחוץ לישראל, ובסופו של דבר, אם לא תרסן התקשורת את עצמה, יצטרך הציבור לעשות זאת. דמוקרטיה היא שלטון העם למען העם על-ידי העם. מדינות כיום הן עתירות אוכלוסין, וניהול המדינה הוא תהליך מורכרב הדורש ידע רב-תחומי וכלים מתוחכמים. אין ספק שהחברה זקוקה למנגנונים מתווכים בין התהליך הבסיסי בקלפי של בחירת נציגיה לגופי הממשל - כנסת, ממשלה ובית המשפט - אבל הוא חייב לשמור בידיו את ריבונותו ואת יכולתו לקבל החלטות מושכלות. תקשורת שחושבת בשם הציבור, מדברת בשם הציבור, מנסה להכתיב מהלכים וסדרי עדיפויות בשם הציבור, ממליכה מנהיגים ומדיחה מנהיגים בשם הציבור ומנסה לנהל את החברה והמדינה תחת הסיסמא "זכות הציבור לדעת" - אינה שומרת הדמוקרטיה אלא סכנה גדולה לקיומה.

לסיכום: מכל הדברים שנאמרו עד כה, במחאה מסתמנים חמישה תחומי פעולה מרכזיים: מגורים, יוקר מחיה, השתכרות המכבדת את בעליה - שינויים בחלוקת העושר הלאומי, חינוך ורפואה. את אלה יש לפרוט לפרויקטי ביצוע עם קריטריוני בקרה ומעקב. גם כך מדובר בנושאים רחבי-היקף ומורכבים ביותר. אסור לנסות ללכת כיום מעבר להם. אם תצליח המחאה לבסס מהלכים אפקטיביים בתחומים אלה, תחשב כתנועה ציבורית שהצליחה, השיגה הישגים וביססה תקדים מרענן לעתיד. אם תתבדר, יהיו נזקיה גדולים מתועלתה ותרומתה הכוללת שלילית -תרומה של פג שנולד טרם זמנו, יולד ע"י סטז'רים, דידה בקושי את פרק חייו הקצר, ומת באיבו.