מערכת החינוך - ראי חברתי

המחאה הכוללת השוטפת את הארץ מבליעה בתוכה נושאים רבים שהוזנחו בצורה פושעת על-ידי ממשלות ישראל במשך שנים מתוך חשיבה שלעולם חוסן. מן הראוי ללכת בצורה דדוקטיבית, היינו מן הכלל אל הפרט, כדי להעמיק בכשלים המערכתיים. מאמר זה יוקדש למערכת החינוך המהווה אספקלריה מצוינת למה שהתרחש כאן בעשורים האחרונים.

מערכת החינוך הישראלית נמצאת בתהליך מתקדם של מוות מוחי אם כי "לבה" עדיין פועם. רבים מבין הקוראים המכירים את מערכת החינוך יודעים את המציאות לאשורה אך ידם קצרה מלהושיע. אי - לכך, אין תמה שבין המוחים ניתן למצוא מורים והורים מודאגים מעתיד ילדיהם. ננסה לגעת בבעיות העיקריות של מערכת החינוך.

היעדר מדיניות ברורה

במשך שנים רבות מערכת החינוך מתנהלת על בסיס עקרונות פוליטיים ולא חינוכיים כתוצאה של רצון קברניטיה ושריה להנחיל את אידיאולוגיה פוליטית ולא "להרביץ תורה" בתלמידים. המערכת נתפסת על-ידי ראשי כקרקע פורייה לגידול הדור הבא של המצביעים. תוכניות הלימודים, במקצועות שונים, מותאמים לפי ההשקפה הפוליטית השולטת במשרד מבלי כול העמקה בנזקים הנגרמים לתלמידים. השינויים בתוכניות הלימודים במקצועות כמו היסטוריה ואזרחות משתנות, חדשות לבקרים, עם עלייתו או נפילתו של שר זה או אחר.

מדיניות פופוליסטית של שרים

המנטרה של "בגרות לכול" הרסה את מערכת החינוך. שוויון בחינוך איננו יכול להיות, לעולם, שוויון מוחלט בהישגיות של התלמידים. למרות כל המאמצים והון עתק של מיליארדים רבים מאוד, המציאות טפחה על פני כולם. הנזקים האדירים לא איחרו לבוא. תלמידים בעלי הישגים בלתי מספיקים לזכאות לתעודת בגרות מלאה יצאו את בתי הספר, ועדיין יוצאים, ללא כלום. מערכת החינוך הטכנולוגית שהייתה בעייתית אך נתנה מענה חלקי לאותם תלמידים חלשים, כמעט ונהרסה. לתלמידים אלה אין כיום כול אלטרנטיבה זולת שהייה ממשוכת במערכת החינוך ללא שום תוחלת וללא סיכוי לנצל את הכישורים שממילא לא נרכשו.

ברגע שמדיניות מכשילה זו נקבעה, לא הייתה כול ברירה אחרת אלא להוריד את רמת הלימודים שאולה. הבינוניות ומטה ממנה השתלטו על המערכת. תוכניות הלימודים המקוצצות הותאמו לרמה הכללית וכך דרדרו את המערכת עוד יותר. כדי להתגבר על הפערים, אלה מבין ההורים אשר מסוגלים כלכלית לשלם עבור שעורים פרטיים אלפי שקלים בשנה ואף יותר, הצילו את ילדיהם ואילו העניים נשארו מאחור. כך, מי שרצה לברך, יצא מקלל כי הפערים התרחבו עוד יותר. ההוצאה העצומה על השכלה הביאה להתפתחות תופעות חברתיות שליליות ביותר.

מערכת חינוך מקוצצת ובלתי יעילה

הריצה המטורפת ממש אחר השגת תעודת בגרות גרמה לנזקים בלתי הפיכים. מצד אחד הוזנחו החינוך והמטרות החברתיות שכל מערכת חינוך ראויה לשמה לוקחת על עצמה, ומאידך רמת ההישגים ירדה פלאים. לכול אלה מתווספת העובדה שמערכת החינוך קוצצה בצורה פושעת. בתקופתה של לימור לבנת כשרת חינוך, רונית תירוש כמנכ"לית וכמובן, בנימין נתניהו כשר אוצר, בוצע הקיצוץ הנוראי ביותר במערכת החינוך. ללא מספיק שעות הוראה, באכלוס יתר של כיתות עד 40 תלמידים, ללא משאבים ממשיים ותוכניות מתאימות, תלמידי ישראל הוקרבו למולך. מובן מאליו שאלה אשר הפרוטה מצויה בידם הגיבו מיידית והקימו מערכות חינוך אלטרנטיביות. לכך קוראים הפרטה.

אלימות בין כותלי ביה"ס

בית הספר הוא האספקלריה של החברה. האלימות שפשטה בכל פינה ברחבי הארץ לא פסחה על בתי הספר. היא העצימה בגלל חוסר היכולת של המערכת להתמודד עם האלימות והתלמידים והיעדר כלים ממשיים שאמורים היו להימצא בידי המורים והנהלות בתי הספר.
חוסר המעש של רבים מבין התלמידים שבית הספר, במתכונתו הנוכחית, אינו מתאים להם והידיעה שהם יסיימו את חוק חינוך חובה ללא שום תעודה, כול אלה גורמים לשוטטות, הפרעות בלתי פוסקות למהלך התקין של השעורים ואלימות. לתלמידים אלה אין מסגרות אלטרנטיביות המותאמות לצורכיהם שתצבנה בפניהם אתגר ממשי ותאפשרנה סיום הלימודים כאשר תעודה נמצאת בידיהם. חוסר היכולת של התלמידים הללו להתמודד עם הקשיים הלימודיים והייאוש מכך שאין להם שום אלטרנטיבה אחרת, מהווים פגיעה איומה בעתידם אך גם בנפשם.

האלימות כלפי המורים מצד תלמידים והוריהם גם היא תופעה מוכרת היטב. ההישגיות המטורפת ותת ההישגיות גורמות להורים להתערב בנעשה בתוך בתי הספר. אין מניעה שההורים יהיו מעורבים אך מכאן ועד מתערבים, הדרך ארוכה. המורים אינם עומדים בלחצים כבדים ביותר המופעלים כלפיהם, ואם כבר יש כאלה, היחס אליהם הופך להיות אלים במיוחד כתחליף ל"טוב" הלב שהם אינם מגלים כלפי תלמידים. מי שמכיר היטב תופעה זו יודעה שהמדובר במשהו מפלצתי הגורם נזקים לימודיים עצומים. מורים יכולים להעיד היטב עד כמה תופעה זו רחבה. חלק נכבד מן השעורים מבוזבז כולו לתופעות של אלימות בתוך הכיתה, רעש בלתי פוסק והפרעות מצדם של תלמידים שאינם מסוגלים ואינם מוצאים את עצמם בתוך הסביבה הלימודית המותאמת להם.

ראשי הרשויות המקומיות מתערבים במערכת החינוך התערבות בוטה הגובלת בשערורייה. הפחד מראשי הרשויות הרוצים רק הישגים בלבד, טבלאות שאין להן כל משמעות חינוכית אלא משמעות אלקטוראלית, כול אלה מכניסים את המורים ללחץ משתק. "תעשיית הציונים" היא השולטת בכיפה ולא חינוך. כאשר תלמידים והורים יודעים שבכול מחיר בתי הספר יחזיקו את אותם תלמידים אלימים או ככאלה שאינם רוצים ללמוד במתכונת הנוכחית, ולעזרתם יירתמו ראשי הרשויות, אין פלא שהמערכת קורסת.

מעמד המורה

דומה שאין צורך להרבות במילים בנושא זה. כול מי שמכיר את המערכת יודע שמורים משתכרים מעט, נדרשים להרבה מאוד, חשופים בפני ביקורת קטלנית ואלימות אין סופית, לכן הן מנסים לשרוד ולעשות את עבודתם נאמנה למרות התנאים המחפירים. רבים וטובים מאוד מבין המורים עוזבים את המערכת כול עוד הם צעירים ומוצאים לעצמם עיסוק אחר. המערכת נותרת עם מה שיש , ובמקרים רבים אין המדובר בטוב ביותר. יחד עם זאת, ניתן לומר שדווקא המורים מהווים דוגמה ומופת לאנשים המוכנים להשקיע את כול כוחם ומרצם בעבודה סיזיפית זו.

לסיכום

מה שתואר לעיל נועד להצביע על כשלים איומים במערכת החינוך כתוצאה של היעדר מדיניות חינוכית ממשית. המשאבים המבוזבזים נאמדים במיליארדי שקלים הנשפכים אל הים סתם, מתוך רצון ומטרות פופוליסטיות. הפרטת המערכת תגרום לצרות צרורות כי העשירים לא יהיו מוכנים להמשיך כך ואילו לעניים לא תהיה ברירה אלא להישאר במערכת המרוסקת.

כל תלמידי ישראל חייבים להימצא במסגרות חינוך, ללא שום סייג. יחד עם זאת, מערכת החינוך חייבת להתארגן על-פי התפיסה שתעודת בגרות אינה חזות הכול. תעודות אלטרנטיביות, פתיחת מסגרות לימוד בלתי עיוניות, התאמת בתי הספר למאפייני האוכלוסיה ומטרת קידומה, עול אלה הם צעדים הכרחיים לפני שמדברים על מטרות נשגבות. מערכת החינוך חייבת להפסיק להתעסק כל הזמן בתעודות בגרות וציונים בלבד. יש לה מטרות אחרות, חשובות לא פחות, והמורים המצויים בה מסוגלים בהחלט להרים את הכפפה. הבעיה היא שצריך מישהו שיקדם זאת והוא איננו בנמצא כעת.