מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים

מ"מרכינים ראש" ועד: "לא נשקוט"

מדינת ישראל שוב עושה שימוש במשפטים סתומים הנשלפים מן המגירות של התודעה הציבורית בכל עת שאירוע בסדר גודל לאומי מזנב במוראל הלאומי: "מרכינים ראש", "משתתפים בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהן", "שולחים איחולי החלמה מהירה לפצועים", "לא ננוח ולא נשקוט".

למשפטים הללו יש סדר כרונולוגי ברור וידוע מראש, ממש כאילו היה זה סדר הדברים הראוי בהתאם לכללים: "מרכינים ראש..." (הטקס של ההודעה המרה), "משתתפים בצער..." (הטקסט של ההרוגים), "שולחים איחולי..." (הטקסט של הפצועים), "לא ננוח..." (הטקסט לציבור).

משהו בי מתכווץ בתוכי בכל עת שנאום, או הצהרה, נפתח או נסגר תוך שימוש באמירות הללו, ובאותה העת, משהו בי רואה את המבוכה אצל האדם האומר אותן ואני מתמלא רגש עז של צורך לחבק את האדם ולחלץ אותו מן המבוכה.

לב חומל - רגשות אנושיים

על-אף שנטיית השכל היא לכנות את האמירות האלה "קלישאות", בעיקר משום שהן מטבעות לשון שחוקים מרוב שימוש, נטיית הלב אינה מאפשרת זאת.

הלב מבחין בכנות הדוברים ובכוונותיהם התמות והתמימות, והלב מתחבר לשותפות הכנה של הדובר בצער. זה הרגע בו משתרגים יחדיו לבבות אנוש בהזדהות עם כאב וצער.

הלב מתחבר לגל העצב והצער האנושי, גל החוצה שפה ומטבעות, גל החודר מלב אל לב גם ללא מילים, זהו גל של רגש אנושי שאינו זקוק למילים.

לב חומל מתעורר - רגשות לאומיים

ואז, אז מתעורר הלב והשכל המתבונן נדרך, כאשר מגיע השלב שבו נשמע המטבע האחרון "לא ננוח ולא נשקוט...", "ישראל תדע להגיע אל...", "נתבע את מלוא המחיר..."

אמירות אלה מתבקשות מהדוברים, מתוקף תפקידם, מעמדם, הנסיבות והקשר המאורעות, ועדיין - הן נשמעות לי שחוקות וקשות לעיכול.

מטבעות נשחקים רק כאשר עושים בהם שימוש רב, וכנראה שזו הסיבה לתחושת התפוררות השירוג בין הלבבות הכואבים, תחושה העולה בי בכל עת שאני "אמור" להרגיש הזדהות עם המטבעות הללו.

מטרונום החיים

כל עוד הרגש הלאומי הוא מארג של הזדהות אנושית עם כאב וצער, הרגש חובר אל הרגש שלי מתוך התדר האנושי.

מטרונום החיים, היא המטוטלת המאזנת את החיים, ובמצבים שכאלה היא נעה במהירות מאזור השפיפות הרגשית וגל ההזדהות עם הכאב והצער האנושי, כאשר המשקולת שלה עוברת צד, אל עבר זקיפות קומה לאומית.

הזדהות אנושית מתחלפת בזיהוי אשמים וברגש נקמה.

ואף על-פי כן, נקמה היא רגש אנושי לחלוטין, ובפרשת השבוע, "פרשת עקב", עוסק הכתוב בקשר בל יינתק שבין מידת הצדק ומידת הרחמים.

פרשת השבוע: פרשת עקב

ולא בכדי מביא הכתוב ראשית את הדין ורק לאחריו את מידת הרחמים.

בהעדר דין, נעדרים הרחמים, ועל כן מחייב הדין הענשת המרצחים, לפני שמידת הרחמים נכרכת אל העניין.

הרחמים אינן ממין העניין כאשר מדובר ברוצחים מחושבים ומתוכננים, שכל מטרתם הייתה ביצוע רצח רחב היקף ומרובה נרצחים. זהו הדין האנושי, והכתובים אף מתירים את "הקם להרגך, השכם להרגו".

הקם להרגך, השכם להרגו

"הקם להרגך, השכם להרגו" - אינו דין.

זוהי חובת המניעה של מעשי רצח ומכאן שהיא חובה מעולם המוסר האנושי.

אז מהי אם כן חובת הרחמים, מדוע היא מגיעה לאחר חובת הדין, ומה מקומה בין חובות הדין האנושי וחובות המוסר האנושי?

מידת הרחמים והשער אל המחר

מידת הרחמים נוכחת כאשר איננו נתונים תחת סכנה מיידית או מתקפה על חיינו, ועל כן היא מידה שהאדם יכול להפעילה כאשר הוא רגוע ושליו, נוכחותו סדורה וערה, והוא יכול לראות נכוחה את המציאות סביבו.

"ברחמיו" אומרים המתפללים כאשר הם מכוונים אל ה', ועל כן רחמים היא מידה נעלה, אליה שואף האדם בחייו, אולם על-פי רוב אינו זוכה לבוא בשעריה.

במידת הרחמים מגיע האדם אל נקודה אלוהית, נקודה ממנה נפתח השער, בו הופכות האותיות את כיוונן ונפתח השער אל המחר.

המחר והמחיר

עם המרצחים יש למצות את הדין, שהרי בלעדי דין לא תהיה מידת רחמים.

לאחר שנמצה את מלוא הדין עם המרצחים, תגיע העת להפעיל את מידת הרחמים, ודרכה לעבור אל שער המחר.

מידת הרחמים כלפי חוץ

ומידת הרחמים יכולה להיות מופנית כלפי חוץ, ואל עבר אלה המספקים מעטפת של תמיכה לפיגועים נגד ישראל, אל מי שחיים איתנו בסכסוך מתמשך הגובה מחיר דמים כבד עצום, ואל מי שיחד איתנו משקים את האדמה הזו בדם ודמעות.

אל מי שמייצרים דורות חדשים של יתומים ואלמנות, ואל מי שחותרים תחת צלם האנוש של עצמם בכל יום בו הם בוחרים לאפשר לדרכי הטרור לשמר את מעגל הדין של נקמת דמים, ולא להכיר בכוחה של מידת הרחמים.

מעגל הדין של הנקמה, על-אף היותו רגש אנושי, הוא מעגל משום שהוא מנציח את עצמו.

הציבוריות הישראלית מביטה בהשתאות על שבטים החיים בתוכנו ומשמרים מנהגי "נקמת דם" או "מילת בנות", אך הציבוריות הישראלית משתאה פחות לנוכח הנצחת מעגלי דין ודמים אחרים.

מידת הרחמים כלפי פנים

ומידת הרחמים יכולה להיות מופנית גם כלפי פנים, ואל מי שחיים בעוני ובמחסור, ואל מי שידם אינה משגת חיי חירות, הגשמה, השכלה, בריאות ורווחה, ואל החלשים החיים בינינו.

אל מי שיצאו לרחובות במאות אלפים ועכשיו דוממים את מחאתם כאות הזדהות עם אובדן החיים בדרום.

אל מי שממילא, בימים כתיקונם, נושאים על גבם את עול קוממיות המדינה הזו, שהם אותם אלה הנשכחים מסדר יומה ביומיום המתיש של הקוממיות הזו.

המחר

עם שוך הקרבות בדרום, ועם סיום מנין ליטרות הדם וכמות הנפשות שאיבדנו, נזכור את מי שהלכו מאיתנו בטרם עת ותוך עוול מדיני ומוסרי נורא, ונזכור את אלה החיים בינינו בתוך עוול חברתי וכלכלי נורא.

אלה גם אלה, הם אנו, הם מאבק על קוממיות, הגובה מחיר דמים בגבולות וגם בבית, ברעב ובחולי.

נמצה את הדין, נפעיל את מידת הרחמים ונעבור אל המחר.

כי ציון במשפט תיפדה, ובניה - בצדקה.