מנכ"ל אינטל (Intel) ישראל, מקסין פסברג, הגישה ביום ב' השבוע לנשיא המדינה,
שמעון פרס, את דוח האחריות התאגידית של אינטל העולמית לשנת 2010. הדוח כולל, בין היתר, פרקים נרחבים על הפעילות החברתית של ענקית השבבים בארץ. אין זו הפעם הראשונה שבה אינטל מגישה דוח מן הסוג הזה, אולם על-רקע האירועים שהתרחשו פה בקיץ האחרון, ובראשם מחאת האוהלים ושתי הפגנות הענק בתל אביב, מקבלים חלקים מסוימים בדוח משמעות אחרת - בעיקר לגבי העתיד.
אינטל היא חברה מעניינת בהקשר זה, משום שמפעלי הייצור העיקריים שלה בישראל ממוקמים דווקא בפריפריה - בקריית גת. נכון שהקמת המפעלים נעשתה בהשתתפות המדינה ועל-פי החוק, אבל התרומה של הפעילות הכלכלית של אינטל וחברות אחרות שפועלות בקריית גת שווה הרבה יותר מאשר הסכומים הכספיים שכל אחד מהצדדים - אינטל וממשלת ישראל – השקיעו.
אולם תרומתה של אינטל לא מסתכמת "רק" בהקמת מפעלים בפריפריה ובייצוא בהיקף מיליארדים. כך, המדיניות של החברה בישראל, מחייבת את כל עובדיה להשתתף בפעילות חברתית לאורך כל השנה. כך, על-פי הדוח, מפעילה אינטל מספר תוכניות בתחום החינוך, למשל, כמו פרויקט "לומדים עם אינטל" - שבו השתתפו למעלה מ-350 אלף תלמידים עד כה. פעילות נוספת בה מעורבת החברה, היא הכשרת מורים במסגרת תוכנית "לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", שמאז השקתה עברו בה למעלה מ-30 אלף מורים.
בדברי ההסבר לדוח, מציינת פסברג, כי רק בתחום החינוך תרמה אינטל 17.5 מיליון שקלים לקהילה, וכעת היא משתפת פעולה עם משרד החינוך במסגרת התוכנית הרב-שנתית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. כל הפעולות האלו נעשות בעזרת עובדי החברה מכל המחלקות, שעל-פי הדוח תרמו ב-2010 כ-52,000 שעות לקידום הקהילה.
מתוך דבריה של המנכ"ל אנו למדים, למשל, כי עובדי החברה היוו את הקהילה הגדולה ביותר שסייעה לשיקום נזקי השריפה בכרמל, והם ממשיכים בפעולות בנושא גם בשנת 2011. זאת, לצד תרומות כספיות שניתנו בשם העובדים על-ידי אינטל העולמית ואינטל ישראל.
המחאה החברתית שפשטה בארצנו בחודשיים האחרונים, עסקה במספר נושאים במקביל: מצוקת הדיור, חלוקה צודקת יותר של נטל המיסים והגברת תשומת הלב לשכבות החלשות. הפרופיל הכללי של התומכים במחאה הוא הדור הצעיר יחסית שמשתייך למעמד הביניים. המחאה הזו הצליחה לשנות את אופי השיח הציבורי בישראל, שהפך לחברתי הרבה יותר. זהו שיח שאם יימשך, הוא עשוי להפוך רבים מאיתנו להרבה יותר רגישים לזולת.
בלהט הוויכוחים והמחאה, סומן "מחנה הטייקונים ובעלי החברות הגדולות במשק" כאחד מאויבי המהפכה. אבל בתוך אותם טייקונים שעוררו את זעמם של המפגינים (לא מעט בצדק), קיים מגזר שלם של תעשיינים, שפועלים בחלקם בתעשיית ההיי-טק והאלקטרוניקה – אותו מגזר שמעסיק מאות אלפי עובדים בישראל. אינטל היא אחת החברות שנמנות על מגזר זה, והתרומה שלה ושל חברות דומות לה, צריכה להיות מודל לשינוי החברתי שיבוא לידי ביטוי, כך מקווים כולם, במסקנות של ועדת טרכטנברג - התוצר הישיר של המהפכה האחרונה.
תדמיתה של חברה תיקבע בעתיד הלא רחוק, לא רק על סמך רווחיותה ורמת התגמול של העובדים שלה, אלא גם ברמת רגישותה לחברה שמסביבה ותרומתה לקהילה. בהקשר זה, אין מתאים יותר מאשר לצטט את ג'יין שואו, יו"ר דירקטוריון אינטל, שאמרה כי "אחריות תאגידית כבר אינה אופציה עבור מנהיגים בחברות עסקיות".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
