אפילו ההלוויה של חנן, בעצם כמו כל מפגש איתו, הייתה אירוע של התרוממות רוח ושיעור באמונה. יותר משבכיתי שם מצער, בכיתי מאהבה והתפעמות. בכל לוויה אומרים שרוחו של הנפטר נמצאת איתנו בשעה שאנחנו מלווים אותו לבית עולמו, אבל מעולם לא חשתי את זה באמת ובאופן כל כך מוחשי. חנן פשוט היה שם, דיבר אלינו ושר איתנו דרך מילות מספידיו ושירת ילדיו, וכדרכו נתן שיעור מעמיק באמונה. חמישה עשר אלף איש, גילאי 15 עד 90, עמדו בדממה על הדשא של כפר עציון, והדור שלי, שזוכר את חנן יוצא לדרך בחבורה של עשרים או עשרים וחמישה אנשים, לחש לעצמו בעיניים לחות: ריבונו של עולם, מי ילד לנו את כל אלה?
מעין שקיעה לתוך אפתיה
