עיטור-גבורה לגלעד שליט

גלעד שליט הוא, במפורש, גיבור. לא וירטואלי, אלא גיבור של ממש. ולא משום היותו שריונאי, אלא דווקא בשל התעוזה הגדולה שהפגין בחמש-וחצי שנות-שביו.

אין זאת כי אם גלעד קורץ מחומר מיוחד, כזה המאפיין כל-כך את משפחת שליט כולה - למן הסבא צבי, דרך האם אביבה, ועד לאב נועם. המדובר במשפחה אצילת-נפש, עם חוסן פנימי מופלא, שידעה לעמוד בגבורה וללא חת בסבל הבלתי-יתואר שעבר עליה ועל בנה שנמק בשבי האויב. רוחו של אף אחד מהם לא נפלה, לא במאהל הירושלמי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם לא בגיא הצלמוות של החמאס.

תעצומות נפש

מן הדין שעמידתו האיתנה של גלעד שליט, מול הגרוע שבארגוני הטרור, תזכה אותו בעיטור הגבורה. תעצומות הנפש שלו שקולות כנגד כל עמידה פיזית של לוחם בשדה הקרב. אפילו כמו זו של גיבור ישראל, אביגדור קהלני, בעצמו בעל עיטור הגבורה, בשל התנהלותו האמיצה במלחמת ששת הימים.

אין ספק שבדפי ההיסטוריה של צה"ל עוד יסופר על עלילות גבורתו של גלעד. גם אם כלפי חוץ הוא נראה חלוש ושברירי - גלעד התגלה כחזק ומוצק מאין כמותו, ולא חלילה לצורך תפארת המליצה. בזכות המוצקות הפנימית שלו הוא לא נשבר בשביו אפילו לרגע. בכך הוא יכול רק לשמש דוגמה ומופת למערך הלוחם של חיילי צה"ל.

נוהל מיותר

האמת ניתנת להיאמר ששפר חלקו של גלעד שליט לעומת פדויי השבי של מלחמת ששת הימים. שלא כמוהו נגזר עליהם, עם שחרורם, לעבור סדרה של חקירות מתישות ופוגעניות במתקן צה"לי, תוך שהם מבודדים מבני-משפחותיהם.

לימים יצא המרצע מן השק. היה זה כשאחד מאותם פדויים, גדעון ארנהלט, היטיב לספר שהוא וחבריו אומנם לא הואשמו באורח ישיר על נופלם בשבי, אבל חקירתם הייתה משפילה וקשה כשאול. עדותו היא זו שנותנת: "אומנם לא היו לי רגשי-אשמה על כך שנפלתי בשבי, אבל הייתה לי תחושה ברורה מאוד שבצה"ל היו מרוצים יותר אילו לא היינו חוזרים משם".

דברים כדורבנות. ואשרי גלעד שליט שלא "זכה" לעמוד בניסוי המר והנמהר כל-כך. בה בעת ראוי היה לצה"ל לחזור בו מן הרענון האכזרי והמיותר הזה, לפחות למענם של אלה העומדים להתגייס.