על מורשת "לא תרצח"

אין ספק שרצח יצחק רבין היה זעזוע עמוק ועד היום אני זוכר את ההלם שקיבלנו באותו לילה - אני ואשתי, כאשר נודע הדבר בישראל ובעמים. אבל לצערי הרב הלקח לא נלמד וכיוון החרטה וחשבון הנפש עדיין רחוק מאיתנו. העצרת על רצח רבין עוסקת שנה בשנה ב"מורשת רבין" ובאותה נקודתיות של רצח השלום שרבין, פרס וחבריהם רצו להביא בהסכם אוסלו אך איננה עוסקת ב"מורשת השלום" מאז ביקורו בא"י של הקולוניאליסט תיאודור הרצל, בראשית המאה העשרים. מורשת השלום לא החלה בשנת 1993 ורצח פוליטי ו/או נגד מרימי דגל השלום לא החל ב-4 לנובמבר 1995. "מורשת השלום" החלה כבר עם ההתנחלות הציונית ובמיוחד לאחר המנדט הבריטי . הרצח הראשון - על השלום, היה בשנת 1924, שם הקורבן היה חובש כיפה והרוצח היה חילוני. אח"כ המשיכה מורשת השלום עשרות שנים עד לקורבן נוסף בשם אמיל גרינצוויג (1983) , ועוד שניים שניצלו בנס שמים (אורי אבנרי ומאיר וילנר).

כבר מהרגע שבו נירצח רבין היה צריך לדרוש כי כל עניין האלימות הפוליטית בישראל יהפוך לנושא לימוד חובה בבתי הספר וללמד שם את כל האמת על "פרשיות נעלמות" כרצח דה-האן, רצח לישנסקי, רצח ארלוזורוב, נרצחי "אלטלנה", הניסיונות לרצוח את אבנרי ווילנר , רצח גרינצוויג ואפילו ניסיונות השב"כ לחסל את מאיר כהנא. רצח פוליטי הוא עניין שמתהפך מימין לשמאל וכל כולו צמרמורת של "לית דין ולית דיין". הטרור בארץ ישראל ורציחות פוליטיות על-רקע השלום החלו עם בוא הציונות לאזור וגם על זה היה צריך להידיין בבתי הספר ובכל "מכוני השלום" למיניהם. לצערי הרב, בעצרות הקודמות - על רצח רבין, לא עלו נושאים אלה אלא הודגשה בעיקר הנקודה ש"רצחו לראשונה ראש ממשלה".

כאשר ביהדות נידרש דמו של חף מפשע הוא אינו צבוע בכחול ובאדום אלא באדום בלבד. קראתי את מאמרו של הרב פרומן שבו העלה את חשיבות התודעה לרצח רבין על פני רצח גרינצוויג משום היותו של רבין ראש ממשלה , ולזאת אני בדיוק מתנגד. כאשר יגאל עמיר רצח הוא הוביל תהליך והוא עשה זאת כמי שנילחם נגד הכתובת שלה התנגד באמת. אך אותו שפל - יונה אברושמי שמו, רצח אדם נקי וחף מכל פוליטיקה ושררה שרק בא למחות. והנה לא מעט אנשי שמאל עזרו לפושע השפל הזה להשתחרר מכלאו ועוד להתפאר בעיתון מעריב כי "אנשים מנשקים לי את היד על מה שעשיתי". אחד מאותם תמימים שהאמין ל"חרטות" ("חארטות") של אברושמי היה יצחק רבין עצמו. כדי להיות שלמים עם השנאה למעשהו של יגאל עמיר והרצון לא לחנון אותו בעתיד , הרי שלשם כך צריך להחזיר את אברושמי לכלא.

כחובש כיפה הרי שלדידי הכיפה של עמיר איננה מביאה אותי לייסורי מצפון משום שזו כיפה עם קליפה. אולי בעלי כיפות סרוגות צריכים לחוש צרבת מכך אך לא חובשי הכיפות השחורות. יצחק בן צבי - איש שמאל חילוני, הוא זה שנתן את הוראת רצח דה האן והרוצח, אברהם תוהמי, היה איש ימין חילוני. המשותף לשלושתם - בן צבי, תוהמי ועמיר היא עובדת היותם ציונים. כיפת הקטיפה השחורה שעל ראשי מוכיחה שאני לא שייך למחנה הרוצחים הזה, שמקורו בקולוניאליזם ההרצליאני.

ולסיום, עדיין אינני משוכנע - כמי ששימש עיתונאי בימים שלפני ואחרי הרצח, כי יגאל עמיר היה הרוצח היחיד של רבין וכי אחיו וגב' הר שפי היו היחידים שהיו שותפים לתכנון לרצח. מישהו דאג גם כאן לסתום פיות ולהסיח דעת . העצרת בת"א היא אולי טובה לזעוק כי זקוקים לשלום דחוף אך לא יותר מכך.