התחקיר (עם או בלי מרכאות) על נסיעותיו של
בנימין נתניהו לחו"ל, לא היה הדבר הכי גרוע שקרה לערוץ 10, אלא דווקא הדבר הכי טוב. תארו לעצמכם מה היה קורה בלי התחקיר הזה: את מי היו המנהלים והעיתונאים מאשימים בקריסתו הקרובה של הערוץ? איך היו מצליחים לזרוק גם את זה על ביבי?
אפשר לחשוב שלפני שידור הכתבה הזו של
רביב דרוקר (שאמיתותה כנראה תוכרע בבית המשפט) מצבו של הערוץ היה נפלא. אפשר לחשוב שלפני כן הוא עמד בכל ההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת המכרז בו זכה. אפשר לחשוב שבשנה שעברה הוא לא היה חייב עשרות מיליוני שקלים למדינה. אם הבלופרים של הערוץ ימשיכו במסע השקרים שלהם, הזוכה לסיוע אינטנסיבי מצד חבריהם לענף, הכזבים הללו ייקלטו ויהפכו לאמת.
אז בואו נעמיד דברים על דיוקם. בואו נחזור בדיוק עשר שנים אחורה - לינואר 2002, המועד בו הושק הערוץ. בעזרת סדרת הספרים הנהדרת "הוצא מהקשרו", ניזכר מה הובטח אז ומה הייתה המציאות כבר אז, הרבה לפני שביבי חזר ללשכת ראש הממשלה.
מישהו זוכר את התוכניות הללו?
"נוכל לשדר שבעה ימים בשבוע ולתת 'פייט' לערוץ 2. השאיפה שלנו היא להיות הערוץ המרכזי בישראל", הצהיר המנכ"ל, רוני אלגרנטי. "מכרנו פרסומות יותר מהמתוכנן. אנחנו יותר מאשר שבעי רצון מתגובת השוק, ומקווים שגם הצופים יביעו את האמון שהביעו המפרסמים". ההתלהבות שלו הדביקה את שר התקשורת דאז, ראובן ריבלין: "ערוץ 10 קובע סטנדרט תרבותי חדש, שלפיו עתיד להתיישר כל ערוץ נוסף שירצה להצליח בישראל", קבע ביום בו עלה הערוץ לאוויר.
באותם ימים אי-אפשר היה לברוח מהקמפיין הפרסומי של הערוץ. מודעות ענק בעיתונות ושלטי ענק בדרכים הכריזו: "המתנחלים 10. השמאלנים 10. ההומואים 10. כל המדינה 10". הערוץ התפאר בשפע של תוכניות חדשות ומקוריות: ג'פרדי, החיים על-פי ז'וז'ו, פטנט, קיפודים, עם ישראל Live, הכיסא אח"ם, קלינשטיין מארח, החברים של סשה, חיים ושאול ולהפך, שטח פרטי, בן ורוזן, קפטן קוק, לימוזינה, תיק סגור, יוצאים עם נטלי.
ערוץ 10 יצא למסע רכש יקר ונוצץ, בשיאו הצליח להעביר אליו את כוכבי חברת החדשות של ערוץ 2,
יעקב אילון ו
מיקי חיימוביץ'. שכרם של הכוכבים בערוץ החדש הרקיע שחקים, ועורך חדשות החוץ בערוץ 2, ערד ניר, לא היה יכול להתאפק ואמר בסיום כתבה על מכוניות פאר: "מכוניות כאלה לא תראו במגרש החניה, לפחות לא בערוץ הזה".
אלא שהציפיות וההבטחות התרסקו במהירות מסחררת אל קרקע המציאות, או ליתר דיוק - אל קרקע הרייטינג. הערוץ החדש רשם רייטינג ממוצע של 3% בתוכניות הפריים טיים שלו; אם זוכרים שמרווח הטעות הסטטיסטית הוא בדרך כלל 4%, אפשר לומר שמבחינה סטטיסטית הוא לא היה קיים. המצב היה כה מביך, עד שמני פאר התגאה כעבור חודש: "מהתוכנית הראשונה לשנייה הרייטינג קפץ אצלנו ב-50%". הוא צדק; הבעיה הייתה, שהזינוק המרשים הזה היה מ-2.4% ל-3.6%. בנובמבר 2002, בניסיון נואש להציל את תוכניתו, הבטיח פאר סקופ: "יעקב אילון חושף לראשונה כיצד קיבל את הצלקת בסנטרו.". גם זה לא עזר, וכמו כל התוכניות שהשיק ערוץ 10 - גם זו נעלמה ונשכחה.
כבר במרס 2005 קבע יו"ר
הרשות השנייה, מוטי שקלאר: "שעשועונים ותוכניות בידור נמוכות זה לא נקרא לעמוד במחויבויות". בנימין נתניהו, למי ששכח, היה אז שר האוצר - אך כעבור שלושה חודשים התפטר, ושנה לאחר מכן עמד בראש הליכוד כאשר ספג את המפלה הכבדה ביותר בתולדותיו וירד ל-12 מנדטים. וכל אותן שנים, קיבל הערוץ עוד ועוד דחיות בקיום מחויבויותיו - שנועדו בראש ובראשונה להזרים כספים ליוצרים המקוריים בישראל. במקום זאת, הוא הביא פורמטים של תוכניות ריאליטי מחו"ל ושידורים ישירים של אירועי ספורט - אבל קיבל שוב ושוב עוד הזדמנות ועוד ארכה.
הכיף של יוסי מימן
הכישלון של ערוץ 10 היה כתוב על הקיר מיומו הראשון, היום בו חשב שיוכל לעשות יותר טוב (או בעצם יותר גרוע) מערוץ 2 את מה שערוץ 2 עשה במשך עשור. במקום להביא משב רוח מרענן, במקום לתת חלופה ברמה גבוהה לרדידות של ערוץ 2, החליט ערוץ 10 לרדת עוד יותר נמוך. איש כבר אינו זוכר כמה מנכ"לים הוא החליף הרבה לפני הכתבה של דרוקר, ואת ההפסדים שצבר בתקופה הזו צריך לכתוב בתשע ספרות (1.3 מיליארד שקל, אם אתם שואלים). הבעלים שלו הלכו והתייאשו ממנו עוד לפני שדרוקר החליט לעסוק בטיסותיו של נתניהו, וראש הממשלה ודאי אינו אשם במשבר אליו נקלעו עסקיו של
יוסי מימן.
אגב מימן: אמירה אחת שלו מלמדת על מידת הרצינות בה התייחס מלכתחילה להשקעה בערוץ 10. "להשקיע בטלוויזיה זה נראה לי כיף. חשבתי שאוכל, ככה בערב, ללכת מדי פעם לאולפנים", אמר במרץ 2003 כאשר הקטסטרופה הלכה ונוצרה. וכאשר זהו היחס של בעל השליטה בערוץ - אין לו יותר מדי סיכויים לשרוד.
אבל האמת איננה משנה למנכ"ל יוסי ורשבסקי, לדרוקר ול"מקהלת המעודדות" שלהם בכנסת ובתקשורת. הם מתנהגים בדיוק כמו נתניהו עצמו - רק במהופך. בעוד ראש הממשלה נוטל לעצמו את הקרדיט על כל הישג אמיתי או מדומה, הם מטילים עליו את האחריות לכל כישלון. זה לא מימן, שאינו מבין כלום בתקשורת. אלה לא המנכ"לים, שהפרו שוב ושוב את התחייבויותיהם. אלה לא אנשי התוכן, שיצרו תוכניות שאיש לא צפה בהם. זה לא מי שהחליט לשפוך מיליונים על זכויות השידור של ליגת העל בכדורגל ו
מכבי תל אביב בכדורסל. איש מאלו אינו אשם. האשם היחיד יושב בלשכת ראש הממשלה.
