מו"מ ישראלי-פלשתיני: קריאת מציאות שגויה

הבעייתיות בהקשר זה אינה רק מעצם "ניכוס" הלגיטימיות של החתירה תחת אושיות הדמוקרטיה (כביכול בשם המטרה "שאין צודקת ממנה" של "הצלת ישראל מפני עצמה"), אלא בשל הרדידות של המבט כלפי המתחולל בעולם הערבי מזה כשנה. גם ההזויים שבפרשנים האמריקניים, דוגמת תומאס פרידמן, חדלו לכנות את האירועים הנ"ל במושג המרענן ומפיח התקווה "אביב ערבי", ואימצו את המונח "התעוררות ערבית" (ARAB AWAKENING). רק במחוזותינו עדיין נאחזים באשליית ה"אביב הערבי", כמשל ושנינה לביטוי האופטימלי של החופש והתמורה הפוקדים את מיליוני בני הנוער "שוחרי התרבות והחירות" בעולם הערבי.

ה"התחרדות" האיסלאמית במוקדי המהפכות הערביות אינה עוד בבחינת חלום בלהות אלא הוויה של ממש, זאת כאשר טרם נאמרה המילה האחרונה בעניין זה. תוחלתם של הסכמי השלום עם מצרים וירדן תלויה למעשה על "בלימה", למרות מאמצי ההחייאה המלאכותיים הננקטים על-ידי הממשלות הנוגעות בדבר. כלום יהא זה נבון למהר עתה "לסגור עניין" עם הרשות הפלשתינית? מה יהיה ערכו של הסכם מדיני מעין זה, בהינתן תמורות כה רדיקאליות במרחב הגיאו-פוליטי שבו אנו חיים, מה גם שכולנו עדים למהלכי איחוד בין ארגון פתח לבין תנועת החמאס, שב"סביבת העבודה" האזורית נהיר כי יובילו לרדיקליזציה של הזירה הפלשתינית כולה.

נכון נוהגת הממשלה כאשר אינה מבודדת את המכלול הישראלי-פלשתיני מתהליכי הרדיקליזציה בעולם הערבי, שכן התרחיש הסביר וההגיוני מנחה מגמת זליגה של התהליכים הפנאטיים גם לשטחים שבשליטת הרשות הפלשתינית. הבחירה מדעת בטקטיקה של המתנה לסוג של התייצבות במדינות השכנות ו/או מיצוי גל המהפכות, מעוגנת בהפנמת התובנה לפיה אין מתקיימת בהכרח זיקה בין הסדר פלשתיני-ישראלי לבין שלום כולל במזרח התיכון.

דווקא משום כך מחויבת ממשלת ישראל בעיתוי זה, למאמץ הסברתי מושכל ונמרץ מול ממשלות ידידות ומעצבי דעת קהל במערב, שתכליתו הבהרת תמונת המודיעין הגיאו-אסטרטגית במזרח התיכון וההיגיון המנחה את המדיניות הישראלית הנוכחית. גם במערכה ברוח זו שומה שתינקט דרך פעולה יצירתית אשר תתחשב במשמעותה של המימרה "הטון הוא שעושה את המוזיקה", דהיינו גם כאשר הצדק ניצב לצידנו אל לנו לשחוק אותו ברטוריקה בלתי מדודה, על גבול חוסר האחריות.

הניסיון לאידיאליזציה של תפקודם של גורמי הביטחון של הרשות הפלשתינית בבלימת גלי טרור פוטנציאליים נגד ישראל בשטחי הגדה המערבית, חוטא לאמת, נוכח העובדה שאת השקט היחסי בשטחים יש לייחס בראש ובראשונה לפעילות סיכול נמרצת ומתמדת של כוחותינו. ארגומנט זה, המהווה ציר מרכזי במערכת הטיעונים של מבקרי ממשלת ישראל, תוך הסתמכות כביכול על חוות דעת של גורמי צה"ל, הוא במקרה הטוב קלוש, מה גם שבמהלך כחמש שנות הנתק בין הרשות לבין החמאס, היה לרשות הפלשתינית עניין בשת"פ עם צה"ל לצורך ביצור הכלכלה הפלשתינית.

במקום להבאיש ריחה של ממשלת ישראל, מוטב היה לו השכילו מבקריה למקד מבט מעמיק אל עבר התהליכים הרי הגורל הפוקדים את שכנותינו ולהפנים את פוטנציאל הסיכון העלול לנבוע בנסיבות של מימוש הסדר ישראלי-פלשתיני כאן ומיד.