לאחר שנשאתי דברים על אלימות במשפחה במסגרת סדרת הרצאות של אגף התרבות בעיריית חיפה, ניגשה אליי אישה וביקשה את עצתי: "אני הייתי אישה מוכה, קראתי את ספרך ואני רוצה לשאול אותך משהו: כיום אני חיה מקצבת זקנה, התגרשתי לפני שנה וחצי... עברתי התעללות קשה במשך המון שנים ואני רוצה לתעד את הדברים בספר. אני לא יודעת איך לעשות את זה ואני לא מסוגלת להתחיל. בכל פעם שאני ניגשת למטלת הכתיבה אני לא מצליחה לנשום, אני נחנקת. אולי את, שכתבת ספר על מה שעברת, תוכלי לעזור לי...?"
הסתכלתי עליה. אישה נאה ועדינה, לא מאופרת, לבושה בצניעות, אמיצה וכואבת. דיברה בפשטות, בישירות ובנועם, התקשתה להתבטא עקב היותה נרגשת מאוד.
"האם את מקבלת טיפול? תמיכה? עזרה?" שאלתי.
"כן, בוודאי, אבל זה לא עוזר לי לכתוב. חשבתי שאולי את תהיי המנחה שלי... אם את מסכימה".
בקשתה הביכה אותי כי אינני רואה את עצמי מוסמכת וכשירה לתפקיד. על כן השבתי לה: "אינני בטוחה שאני יודעת כיצד להנחות אותך בכתיבת ספר, אבל אשמח לספר לך על הדרך ועל התהליך אותו עברתי".
"לא, לא... את לא מבינה... אני לא רוצה לפרסם את הספר... רק לכתוב אותו", מיהרה להבהיר.
"אהה... לכתוב בשביל עצמך... כתרפיה... עכשיו הבנתי... זה רעיון מצוין, זה יעזור לך..."
"לא, לא כתרפיה... זה בשביל הבן שלי. יש לי בן, הוא אמנם גדול היום, כבר אחרי צבא, אבל בשבילו אני רוצה לכתוב... שידע מה עבר עליי".
בשלב הזה של שיחתנו חשתי רצון עז לחבק את אותה אישה אשר יכולה להיות אמי על פי גילה, אבל ידעתי כי בשל המעמד והנסיבות, הדבר עלול להתפרש כביטוי של רחמים מצידי. אני מודעת לחששן של נשים מוכות מרחמי הסביבה ולהימנעותן מבקשת עזרה.
הרצון לחבקה נבע מהזדהות עמוקה שחשתי כלפיה, ומהדילמה הכול כך קשה שלי ושל נשים אחרות בנושא הילדים: "מה להגיד להם? עד כמה לחשוף אותם לאמת המרה? עד לאיזה גבול יש להסתיר מהם את המציאות הכואבת? מה להגיד? איך להגיד? מתי להגיד? מהו שקר לבן ומהי אמת שחורה...?"
"אני רוצה שהוא יידע מה עבר עליי", קטעה האישה את חוט מחשבותיי.
"כי?" שאלתי.
"כדי שיבין ושיסלח לי. אני לא רוצה שיחשוב שאני חלשה ומסכנה, שלא ירחם עלי. חשוב לי שיידע שאמנם הייתי חסרת אונים אבל שהיה לי כוח לגדל אותו ושבשבילו נשארתי".
הבעיה המועלת כאן אינה רק בעיה של נשים מוכות אלא בעיה כללית של נשים מטבע היותן בתוך מסגרת משפחתית עם בעל וילדים. מבחינה זו, ניתן להחיל את הבעיה גם על הגבר, תוך הסתייגות אחת הנובעת מעצם נוכחותו הפחותה של הגבר בבית (ברוב המקרים). בדרך כלל, הגבר הוא המפרנס העיקרי, הוא העובד מחוץ לבית, ואילו האישה נמצאת עם הילדים ברוב שעותיהם בבית. על כן, ההתמודדות מול הילדים מוטלת בעיקר עליה ובהקשר של אלימות כלפיה עליה לתפקד מול הילדים הרואים אותה וחשים את סבלה ואת מצוקתה, כאשר היא חיה במחיצת גבר אלים.
כשדנים בנשים מוכות ובילדיהן העדים לאלימות (ולשם ההבהרה; אין הבדל בין ילד מוכה לבין ילד שאימו מוכה - הפגיעה בילד קשה באותה מידה בשני המקרים), סוגיית ה"מה לספר לילדים" מעוררת שאלות רבות - בעיקר מול תיאוריות מתחום הפסיכולוגיה, בריאות הנפש, חינוך וסוציולוגיה, המנחות את הרשויות האמונות על בריאותו הנפשית והרגשית של הילד.
במצבים של סכסוך בין הגבר לאישה, ובמקרים של אלימות במשפחה, כשמגיע בית המשפט להכריע אצל מי ישכון הילד, או מהם הסדרי הראייה שייקבעו (עם פיקוח/בלי פיקוח, כולל שבתות וחגים/לא כולל שבתות וחגים, ועוד), לרוב הרשויות הנ"ל הן המכריעות בסוגיית "טובת הילד". מושגים כמו "אם מרעילה", "אם מתנכרת" "אם המשתמשת בילדיה כנגד הבעל" ועוד, שכיחים בבתי המשפט ולא רק זאת - הם יכולים לגרום להוצאת הילד מהבית לידי הרשויות (פנימייה, משפחה אומנת, אימוץ).
אז מהי באמת טובת הילד במקרים של אלימות במשפחה? האם עליו לדעת את המציאות הזוועתית? האם יש בידיעת המציאות כמות שהיא יתרון מבחינת הילד או חיסרון? שמא עדיף לגונן על הילד מפני ידיעת האמת? האם עדיפה הסובייקטיביות על פני האובייקטיביות?
"איזון", אומרים בעלי המקצוע, אבל האיזון המתבקש הוא במפורש: שקר! והשקר הזה עלול להתגלות בעתיד, בזמן בלתי צפוי ובעיתוי בלתי מתוכנן מראש. ולא רק שיתגלה בעתיד - קיים סיכוי שהילד עצמו יקבל מכות מאביו המכה, שזו דרכו ואורח התנהגותו.
"הילד זקוק לאבא, לדמות גברית, לדמות הזדהות", אומרים אנשי המקצוע ומדגישים: "גם אבא מתעלל עדיף מחוסר אבא".
ה א מ נ ם ?!
אמר שמעיה אנג'ל: "אישה שלא נהנית מכאב (בזמן קיום יחסי מין) היא לא אישה" ("מעריב", סופשבוע, 16.7.04). אבא כזה מסוגל בכלל לגדל את ילדיו תוך העלמת האמת שלו? תוך העלמת העיוות החשיבתי שלו? מה ימנע ממנו לפגוע בילדיו שלו?
מה תאמר אימא לילד החוזר מביקור אצל אביו ומגלה לה סוד: "אבא התחיל לעבוד, אבל הוא ביקש ממני לשמור זאת בסוד ולא לספר לך, כדי שלא תבקשי ממנו מזונות".
האם עליה לשתוק כדי שהילד לא ידע מי זה אבא שלו? האם עליה להבליג על החוצפה ועל האבסורד כדי לא "להרעיל" את בנה?! הרי האב פושע כאן כלפי בנו פעמיים: המזונות אמורים להיות בשביל הבן, הילד עצמו, והסוד שמוטל על הילד לשמור מקפל בתוכו שקר שמזיק לילד עצמו. ועל האימא של אותו הילד להבליג כדי שהילד לא ידע מי זה אבא שלו באמת?
האמנם זו טובתו?
האם עליה להקריב חינוך וערכים למען "הפנמת דמות אב חיובית כתנאי לבריאות הנפש וליכולתו של הילד להיות אב טוב בעתיד"? לא נשמע... סוריאליסטי?!
האם תתכן כאן דרך הביניים? מהי?
האם לא יגדל הילד יום אחד ויבין...?
ומה אז? מה יקרה באותו הרגע בו המציאות המכוערת תתפח על פניו של הילד/הנער המתבגר?
מה יקרה כאשר יום אחד תתנפץ הבועה ופרצופו האמיתי של הגבר/האבא האלים יתגלה?
האם ההגנה הזו מפני האמת ושיתוף הפעולה עם השקר ועם המסרים החינוכיים והערכיים שהשקר מקפל בתוכו - לטובתו של הילד?
שמא טובת הילד היא לדעת את האמת מלכתחילה, תוך הסברים ראויים בהתאם לנסיבות - אבל ממש לדעת את האמת ולהסתגל אליה לטובתו ולטובת משפחתו, ולא להיות עטוף בשקרים ובהעמדות פנים העלולים להזיק לו פיזית ונפשית?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
