פרשת השבוע וָאֵרָא פותחת בפסוקים הבאים [שמות ו']: [ב] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. [ג] וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. את הפסוק הראשון מבינים חז"ל כתוכחה קשה של הקב"ה כלפי משה, ובעקבותיהם מפרש רש"י: דִּבֶּר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (סוף פרשת שמות): לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה. ועדיין אין אנו יודעים איזו תוכחה מסתתרת בפסוק הזה, עד שלומדים את הפסוק השני, וכמובן, גם כאן חייבים להיעזר בדברי רבותינו כדי להבין מהי התוכחה ששמע משה [מדרש רבה]: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא אמרתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם [בראשית י"ג]: [יז] קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה. בקש מקום לקבור שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר אחר מדותי.

וכך ממשיך המדרש ומונה את ההבטחות שקיבלו האבות מה' יתברך, הבטחות שלכאורה לא קוימו; ליצחק אמר הקב"ה [בראשית כ"ו]: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, אבל לא היו לו מים לשתות, חפר בארות, נאלץ לריב עם אנשי גרר על הזכויות שלו בבארות שחפר, ולמרות זאת לא בא אלי בשום טענה. ליעקב הבטחתי [בראשית כ"ח]: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה. אבל כשחזר לארץ אחרי שהות של עשרים שנה בחרן, נאלץ לקנות חלקת אדמה בכסף מלא כדי שיהיה לו היכן להציב את אהלו, ולא השמיע שום טענה על אי-מילוי הבטחה. ואתה משה, עוד רק התחלת את הקשר הישיר איתי וכבר אתה מלא טענות... על כל הנ"ל דיברנו לפני כמה שנים והוספנו כי לכאורה, היה משה אמור להיענש על שלא למד מהאבות ואף הטיח דברים כלפי מעלה. אבל יש הבדל יסודי בין האבות ובין משה, הם התמודדו עם הבעיות הפרטיות שלהם בעוד משה ייצג את בני ישראל.

לקבל הכל באהבה

יוצא מכאן דבר מאלף, שלא לומר בסגנון המקובל היום, 'מדהים'; יוצא שכאשר נאלצים להתמודד עם בעיות, ולמי אין כאלה?! אז אם הבעיות הן פרטיות שלך, אתה רשאי ואולי אף צריך לקבל הכל באהבה. אבל כאשר אתה מייצג ציבור - כאן ההתייחסות חייבת להיות שונה, עליך לייצג נאמנה את הציבור שלך ולעמוד על זכויותיו אפילו אם זה נראה כהתרסה מול הקב"ה בכבודו ובעצמו. אולי זה נשמע כמו המצאה של הח"מ או משהו דומה, אבל עובדה היא שהתורה מספרת לנו את כל הפרטים על כך והרי 'תורה' זה מלשון 'הוראה' - כי כל סיפור שהתורה מספרת לנו, המטרה היא שנלמד ממנו הוראה בחיים, וזו ההוראה שלמדים מסיפור ההתרסה של משה רבינו כלפי הריבונו של עולם. ואם ככה זה כלפי הריבונו של עולם - קל וחומר כלפי מושל בשר ודם, כלפי פרעה, שצריכים להתייצב מולו בכל התוקף בעמידה על זכויותיהם של בני ישראל.

ואכן, משה נדרש להתייצב לפני פרעה [שמות ז']: [טו] לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ. אשתקד, ברשימה לפרשת בּא, הבאנו את המחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש, שר' יוחנן אומר ש-וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ פירושו לחלוק כבוד למלכות בעוד ריש לקיש מפרש את הניב הזה: "הָעֵז פניך כנגדו". ולכאורה, מה באמת הייתה ההוראה למשה, לחלוק כבוד לפרעה כדעת ר' יוחנן או "להיכנס בו" כדעת ריש לקיש? רש"י מיישב שאכן "אלו ואלו דברי אלקים חיים". על הפסוק [שמות ו']: [יג] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (...) מצטט רש"י מחז"ל שהקב"ה צִוָּם עליו, לחלוק לו כבוד בדבריהם. אחר-כך כתוב [שם ז']: [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. וכאן מפרש רש"י: נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה - שופט ורודה לרדותו במכות וייסורין.

במילים אחרות, כבוד לשליט - כן, אבל יש גבול. אם הוא לא מיישר קו עם הרצון העליון, אם הוא מתעקש להמשיך לשעבד את בני ישראל - מכים בו עד שיאמר "רוצה אני" לשחרר את בני ישראל מהשיעבוד שכפיתי עליהם. ולפועל כך אכן נהגו משה ואהרון לכל אורך הדרך בתקשורת שלהם עם פרעה, מצד אחד כיבדו אותו כמלך ומצד שני היכו בו שוב ושוב במטרה לשבור את הסרבנות שלו. אבל פרעה, כמו פרעה, כמו כל ממסד מאז ועד בכלל, גם כאשר ברור לכל מי שעיניו בראשו שדרכו מובילה לאבדון אותו ואת עמו ואת ארצו, הוא ממשיך להתעקש עד לאבדון הסופי.

לחתור אל האמת המוחלטת

כאשר מדובר בהתמודדות מול פרעה, מול ממסד מושחת, קודם כל זה עלול להיות מפחיד, כי הממסד אוחז בכוח כמעט בלתי מוגבל ביחס לאזרח הקטן, שאין לו דבר מלבד חוש הצדק הטבעי שלו והסתמכות מוגבלת על החוק שאמור להגן עליו. ומכיוון שבתחומי הממסד, לעתים קרובות מיטשטש ההבדל שבין החוק ובין נציגיו שהם אנשי הממסד - האזרח הקטן עלול למצוא עצמו נגרס בין גלגלי השיניים של מערכת החוק, וכדי להציל מה שניתן - כל שנותר לו הוא להסכים להתפשר עם המערכת שדרסה אותו. זה היה מצבם של בני ישראל שבסוף הפרשה הקודמת ביקשו מפרעה כמה הקלות, שלא ישעבדו אותם כל-כך חזק. התקבל אצלם כנתון בלתי ניתן לערעור שפרעה הוא החזק ואין מה לעשות, צריכים להשתדל להשיג ממנו הקלות, אבל זה כל מה שאפשר לעשות. אבל הקב"ה אינו מוכן להסתפק בפשרה, בהקלות כאלה ואחרות, הקב"ה דורש צדק מוחלט.

על הרקע הזה אפשר אולי להבין טוב יותר את הפתיחה של פרשת השבוע שלנו; כי אומנם הצדק האלוקי הוא מוחלט, אבל הקצב שלו אינו עומד בציפיותיהם של בני אדם כי אינו כפוף להן, ואת זה מסביר הקב"ה למשה בפתיחת הפרשה. קודם כל הוא מציין את העובדה שהאבות, אברהם, יצחק ויעקב, הגיעו בכוחות עצמם, כתוצאה של התבוננות ולימוד מעמיק, למדרגה של ראייה באלקות. ומכיוון שהם האבות, הורישו לנו, לבניהם, את אותה יכולת, ומכאן ואילך כל יהודי יכול וחייב לחתור לאותה מדרגה, חייב להעמיק בהתבוננות עד שיגיע לראיית אלוקות, כמו אבותינו הקדושים. בזכות ראיית האלוקות שלהם, הם לא באו בטענות אל הקב"ה כי הבינו שיש פער אינסופי בין התפישה האנושית המוגבלת לתפישה האלוקית שאינה מוגבלת בשום הגבלה. אבל כעת, אומר הקב"ה למשה, בדעתי להעלות אתכם במדרגה כך שתוכלו להגיע גבוה יותר משהגיעו האבות.

עם ישראל הוא שינצח

אברהם יצחק ויעקב אומנם חוו התנכלויות של שליטים, אבל בשורה התחתונה הבעיה נפתרה בדרך של הפרדת כוחות. לכם אני נותן, אומר הקב"ה למשה, יכולת לשמור על הדבקות בה' בכל מצב, גם תחת שלטון עריץ חלילה: [ו] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. [ז] וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. עד כאן סופרים חז"ל ארבע לשונות של גאולה שכנגדן אנחנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר, והן גם מקבילות לארבע הגלויות העיקריות של עם ישראל, עד הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש אמן. אבל בפסוק הבא יש עוד לשון של גאולה: [ח] וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.

ארבע פעולות של הקב"ה: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי. בהמשך יש גם: וְהֵבֵאתִי, אבל אם מתבוננים יותר לעומק, אומר מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א, בפסוקים האלה יש עוד שני פעלים: וְהָיִיתִי (לָכֶם לֵאלֹקִים) וִידַעְתֶּם (כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם). סך הכל שבעה פעלים כנגד שבע המדות, כאשר תכלית הכל היא להגיע, בעוד אנחנו מצויים בגלות, ל-וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. ואז, מתוך הידיעה הזאת, זוכים לגאולה האמיתית והשלמה בקיום הפועל האחרון ברשימה: וְהֵבֵאתִי (אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ). לכאורה, קצת מוזר למי שמתגורר בארץ ישראל תחת ממשלה של יהודים לכתוב משפט כזה, הרי אנחנו כבר בארץ המובטחת, לא?! ובכן, טכנית - כן, זו עובדה ב"ה, אבל כל עוד חסרה המודעות של וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, כל עוד אנחנו חיים במדינת ישראל שרק מבחינה טכנית נמצאת בחלק קטן (שרוצים עוד להקטין אותו) מתחום ארץ ישראל ואין לנו עניין אמיתי בה' אלקינו שהביא אותנו לכאן, עדיין לא התקיימה ההבטחה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם.

ומכיוון שעוד לא התקיימה ההבטחה הזאת, עדיין הגלותיות שולטת בנו ומנחה אותנו לכל מיני מעשים והתנהגויות שהן ההפך הגמור מרצונו יתברך. בדיוק כמו פרעה, שלא משנה כמה חזק הוא חוטף וכמה כואב לו - הוא ממשיך בשלו, נאחז בקונספציה שכבר מזמן קרסה. ודומני שאין צורך להוסיף דוגמאות לאלו שהבאנו בעבר; כי מי שבאמת איכפת לו מעם ישראל וארץ ישראל, כבר מזמן נאלץ להתפקח מהאשליה שהממסד השולט במדינה יצעיד אותו אל עבר הגאולה הנכספת. אלא שהעם הוא העיקר, והממסד - לא משנה כמה יתעקש, בסוף העם ינצח.