כלה ונחרצה

מאת: ד"ר אברהם בן-עזרא

מדובר בסיפור קורותיה של המחברת [כתוב בגוף ראשון] כפי שקרו - וזאת על-פי עדותה בדברי ההקדמה לספר - במעבר מהיותה אישה מוכה שנשללה ממנה הזכות הבסיסית לחופש, דרך "הבריחה הגדולה" [תחילה אל מעון לנשים מוכות בחיפה, ואחר כך - הלאה אל הבלתי נודע], ועד השתלבותה המוצלחת במעגל החברתי, בצד התורם לחברה ולקהילייה, כמורה בבית ספר על יסודי, כמרצה [בעלת תואר MA בחינוך מיוחד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים], כיוצרת [מחברת ספרי ילדים - האחרון שבהם זה עתה ראה אור - "ניעור" בהוצאת "קרטוב", שיח בין החמור וזנבו שגורלם גזר עליהם להיות מחוברים, וכן גם כותבת רומאנים חברתיים - הראשון הוא "כלה ונחרצה" והשני בכתובים].

בספר "כלה ונחרצה", הכתוב בעט שנון וביתר רגש הנובע מעמקי הנפש, גלומה ביקורת חברתית נוקבת על המנגנון הממסדי בארץ בתחום המשפט והעבודה הסוציאלית, ביקורת אשר ראוי כי הגורמים המוסמכים ילמדו אותה ויבינו אותה במטרה למלא כיאות את חובותיהם ולשפר את שירותיהם לציבור הנזקק להם.

הספר מעורר בקרב הקורא הזדהות והדמויות שבו חיות מול עיני הקורא - בתשוקותיהן, ביצריהן, בהתלבטויותיהן, ובעיקר במגבלותיהן.

בל יטעה הקורא: מדובר ברומאן רב עלילה, הכולל את כל מרכיביו של סיפור מתח, כפי שהיו חייה, והנקרא בנשימה עצורה.

זהו אחד הספרים היחידים מההיצע של הספרות החדשה הגורם לקורא לצחוק ולהזיל דמעה לסירוגין; סצינת הגרזן - מבדחת על כדי צחוק בקול רם, כה מקורית עד כדי שלילת המצאתה, והמעבר אליה הוא מתיאורים לא קלים לעיכול, מרגשים ומעוררי הזדהות והשתתפות של אירועים אותם חוותה המחברת. סצינה מיוחדת זו אין מקומה לתיאור במאמר ביקורת כדי שלא לגרוע הנאה מהקורא. כך גם הסצינה היחידה בספר על אודות אקט - מיני או לא? שמא לא נדע...

חשיבותו של ספר מסוג זה, עולה פי כמה לאור עלייתם של ספרי זימה רבים בעת האחרונה, לרבות תוך ניצול ציני של נקודות תורפה רגישות בחיי העם היהודי בעבר. להבדיל, הספר כתוב בלשון נקיה, ואפשר להניחו גלוי בכל מקום ולהרשות קריאתו ללא כל חשש.
ועוד, הסוף האופטימי של הסיפור הוא לא רק סוף אופטימי, אלא גם - ובעיקר - התוויית דרך כמורה נבוכים [נבוכות] מצד אחד לאישה המוכה, שאמורה להתגונן ולפרוץ דרך חדשה - והדבר גם אפשרי, ומצד שני - הספר מלמד את העוסקים בתחום מהעבר האחר של המתרס: השוטרים, הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים, כל אלה ילמדו מהי אלימות במשפחה וכיצד לזהות את ניצניה הראשונים כדי לגדעם בעודם באיבם.

שפת הספר היא עברית בת זמנינו, מובנת ושווה לכל נפש. עם זאת, שלובים ביצירה פה ושם פסוקים מהמקורות המצויים בדיוק במקומות הנכונים, כגון אותם צמד פסוקים מספר "משלי" [פרק כ"ו פסוקים ד' ה'] - הבאים בזה אחר זה להסביר לקורא כי אין לענות לכסיל בשפתו ["כאיוולתו"] שמא העונה ירד לדרגתו השפלה, ומאידך, יש לענות לכסיל כאיוולתו "פן יהיה חכם בעיניו". והדברים בני השלכה למצבה של האישה המוכה חסרת אונים לגבי הדרך בה תנהג עם בעלה האלים - אם תשתוק, הוא יפרש זאת כהתרסה אילמת - ויכה, ואם תדבר, הוא ימצא בדיבורה [תמיד] סיבה להכותה...

המומחית-האקדמית, המעבירה סדנאות יצירה והמרצה בפני שוטרים, סטודנטים ואחרים על האלימות במשפחה, היא אשר כתבה את היצירה הספרותית ביד אומן, היא אשר הייתה בעברה [המה-זה רחוק] אישה מוכה; וכיום, כמתואר בהקדמה ובעיקר בפרקי הספר האחרונים, הסופרת כבר אינה בבחינת אישה מוכה, ומכאן, מהצד האחר-התורם של החברה, היא מתווה דרכים לאחרים כיצד להיחלץ ממצבים הנראים לכאורה נואשים, וללכת בדרכיה אל סוף טוב.

ראוי כי גם לאחר שהספר ימצה את עצמו כספר קריאה, הוא יישאר על "המדף האקדמי" כספר עזר ועיון בנושאים חברתיים כעבודה סוציאלית ומדיניות ציבורית.

במאמרה של רות רזניק כפי שפורסם באתר האינטרנט של ל.א. - לחימה באלימות נגד נשים [ע"ר], "נשים רוצחות במשפחה", מתוארים שני מקרים של רצח על-ידי נשים: המקרה המפורסם של כרמלה בוחבוט, אשר עקב תהודה ציבורית שונה בו גזר הדין מרצח להריגה - והעונש הופחת בהתאם, לעומת המקרה של העולה החדשה אבגניה, אשר לא זכתה לייצוג משפטי הולם [אלא, כדברי המחברת: "גרוע ביותר"], ולפיכך נגזר דינה כרצח והיא יושבת עד היום בבית הכלא. המשותף לשני המקרים הוא כי ההריגה/הרצח בוצעו כאמצעי הגנה נגד אלימים במשפחה - בעל אלים, חותן מכה.

ללמדנו עד כמה חשוב להתאים את עורך הדין הסניגור למקרה, דבר שלא קרה לא רק אצל אבגניה, אלא גם בסיפורה של טל רבינוביץ', כמובא בספרה "כלה ונחרצה", בצד בקורת נוקבת על מערכת המשפט. הדבר אילצה לעמוד במאבקה לא רק נגד האלימות עצמה, אלא גם נגד הממסד [עורך הדין התמהוני שהמדינה סיפקה לה - אשר הסתבר בדיעבד כי הוא בעצם מייצג גברים מטעם אלמ"ג... ובנוסף, איך לא, התמקד בחמדנות מינית תחת סוגיות משפטיות].

כדי להיכנס לאווירה של הספר, להלן הפרק הראשון "בובת כלה" - המובא כאן גם לאור היקפו הסביר למסגרת זו וגם כמעורר סקרנות על דרכה, צורת התנסחותה ואופי כתיבתה של המחברת:

בובת כלה

"זה כאן?", שאלתי את אימא רגע לפני שנכנסנו לחנות. "כן בובה", חיוך רך נילווה לדבריה כשפתחה את דלת החנות ונתנה לסבתא ציפורה להיכנס לפניה. הן נראו שמחות, נרגשות. נצמדתי לרגלה של אמא כשהסבירה למוכרת כי באנו לבחור בובה, מתנה ליום הולדתי השישי. סבתא התחילה לדבר ביידיש עם המוכרת ואני הסתכלתי סביב לגלות קיר שכולו מדפי-בובות. היו שם אולי מאות בובות ואני חושבת שלא ממש הספקתי לראות את כולן. חיפשתי לדעת מהיכן אתחיל את השוטטות בעיניים ופתאום, נלחצתי.

השמחה שליוותה אותי מהבוקר, מהעת שפקחתי את עיניי לקראת יום חג של הולדת, נמוגה באחת ועצבנות תפסה מקומה, בתחילה רק מאיימת, אך עד מהרה גם שלטת. בזוית עיניי ראיתי את אמא ליד הדלפק מעבירה משקל מרגל לרגל. ניסיתי להתמקד במדפי הבובות אך שמעתי את סבתא נאנחת, את דלת החנות נפתחת, נסגרת, את שיעול המוכרת. חיפשתי לבחור אחת ולא ידעתי איזו. "הן רוצות לשמח אותי..." חשבתי.

החגיגה החלה להדיף ניחוח של אכזבה. הצבעתי על בובה ענקית שהייתה על המדף העליון, יפיפייה, מפוארת. זו הייתה בובת כלה וחשתי הקלה.

"לאיזו בובה את מתכוונת?" שאלו הנשים סביב. ידי עדיין תלויה באוויר ואצבעה מורה לעבר היפה בבובות, קיוויתי שאחת מהן תשאל על בובת הכלה המחייכת ואז… כן אז אהנהן בראשי בחן. חששתי להשיב.

קיוויתי, ציפיתי, התביישתי, שתקתי, אבל רציתי אותה, את הבובה הכי יפה, הכי מפוארת, הכי גדולה, הכי יקרה, את הבובה… הכי.
חיכיתי… ואז הבנתי. ובטרם טעם האכזבה יהפוך לצורב מידי … כבר לא רציתי יותר.

"כן, אותה" עניתי כשנשאלתי לגבי בובה קטנה, פשוטה, נטולת חן וחסרת כל ייחוד שעמדה בדיוק מתחת לכלה היפיפייה.

"אותה!?" בובת הסתם הורדה מהמדף. הבטתי בפניה היפות של אמא וחשבתי שהנה היא גאה בי ובצניעותי. כבר לא יכולתי לסגת. גם אם חשדתי כי תועלתי אל אותה סתם בובה, מיהרתי לייפות רגשותיי ולשתף פעולה.

מכל הבובות המקסימות בחנות בחרתי בבובה שלא ראויה לי. ועכשיו, לא רק שאחיה אתה אלא שגם אצטרך להיראות גאה ושמחה. חייכתי לכל עבר מאושרת ב"בחירתי". נכנסתי ל"תפקיד" שספק נכפה עליי, ספק לא. התנחמתי בפרובוקציה שעוררתי ויצאתי מהחנות ובידי בובה סתם, סתם בובה. סתם.

_________________________

כעבור עשרים שנים חזרתי על אותה "בכי רע" עלובה, עולבת, מעליבה. שוב, אותה תחושה מרה של החמצה, ויתור, ספק בחירה ספק כניעה, כשבסתר לבי ידעתי שהתכוונתי אחרת. אך משנכנסתי ל"תפקיד", לא מכבודי היה לסגת, ומאותו הרגע שיחקתי בגאון.
אך הפעם, אני הייתי הכלה.