ממון רב

ר' דוד סגל, בעל "טורי זהב" (הט"ז) על "שולחן ערוך", היה תלמידו וחתנו של ר' יואל סירקיס, רבה של קרקוב ובעל "בית חדש" (הב"ח). יום אחד הגיע הט"ז לביקור אצל הב"ח, שכמובן קיבל אותו באהבה ובילה במחיצתו שעות בדברי תורה. ביום שישי, לפני הדלקת נרות, הפקיד הט"ז את ארנקו בידי חותנו, והלה - כדין - בדק את תוכנו כדי למנוע חילוקי דעות. מאותו רגע, הפסיק הב"ח לדבר עם חתנו.

כל השבת לא ידע הט"ז את נפשו: מה רעה עולל? עם צאת השבת, לאחר ההבדלה, לא יכול היה ר' דוד להתאפק וזעק: "מורי-חותני, מה עשיתי?!" הוציא ר' יואל את הארנק, הטיח אותו על השולחן ואמר: "יש כאן 100 זהובים! מהיכן יש לרב בישראל 100 זהובים?! או שגנבת או שלקחת שוחד!" רק לאחר שר' דוד הסביר לחותנו שזוהי מתנה שקיבל מקהילתו לצורכי בריאות, נרגע הב"ח. אך זעקתו עומדת בעינה: "מהיכן יש לרב בישראל 100 זהובים?!"

אילו היה חי הב"ח בימינו, היה קורה אחד משניים: או שהיה נמנע כליל משאלתו, או שהיה מתפלץ. משום שבימינו הוא היה רואה רבנים עם הרבה יותר מאשר 100 זהובים וגם הרבה יותר מאשר 100,000 זהובים. ר' יואל הנדהם היה רואה רבנים הגרים בווילות ענק, נוסעים במכוניות פאר וטסים במחלקה ראשונה. ולכן, או ששאלתו הייתה מתגמדת ומתייתרת, או שהייתה גורמת פלצות לליבו הטהור והתמים.


"שים לי בכיס אך שלא ארגיש"


רשות המיסים כמובן אינה מתעניינת בצד המוסרי, אך בהחלט יש מקום לתמיהותיה וחקירותיה בצד הפיסקלי והחוקי. רבנים מקבלים בדרך כלל משכורות צנועות - אם כרבני שכונות, אם כרבני קהילות ובתי כנסת, אם כמורים ואם כראשי ישיבות. אך יש ביניהם - לא הרוב, אבל גם לא מיעוט מבוטל - שחיים ברמה החורגת בהרבה מכפי שלכאורה יכולה הכנסתם הרשמית לממן. וכאן נכנסת לתמונה השאלה הברורה: מהיכן הכסף?

יש רבנים הטוענים, שהם מקבלים מתנות אל מול שירותים שונים שהם נותנים. כך למשל טענו הרב ישראל מאיר לאו והרב יונה מצגר בנוגע לאלפי השקלים שקיבלו תמורת כל חתונה שערכו. כך טוענים גם ראשי חצרות ומקובלים למיניהם, כמו הרב יקותיאל אבוחצירא. לגרסתם, הם לא מבקשים דבר ומצפים לקבל דבר, אלא המשכימים לפתחם הם הנותנים מרצונם כנדבת ידם.

מבחינה חוקית, זהו הסבר שאינו מחזיק מים. הרי אם מתנות תמורת שירותים היו פטורות ממס, ניתן היה בצורה זו לעקוף את כל דיני המס. החוק והפסיקה כאן ברורים: כאשר אדם מקבל מתנה תמורת שירות, זוהי הכנסה החייבת הן במע"מ והן במס הכנסה. גם אם הוא יאמר, כמאמרם של הגששים במערכון המוסך "תן לי כמה שבא לך" - זוהי הכנסה חייבת. גם אם הוא יאמר, שוב כמאמר הגששים והפעם במערכון על חכם מימון "שים לי בכיס אך שלא ארגיש" - זוהי הכנסה חייבת. ברגע שניתן שירות - חתונה, ברכה, קמע - כל מה שניתן מולו ובזיקה אליו חייב ברישום, בדיווח ובמיסים. ניתוק מלאכותי בין התמורה לתרומה לא יעבוד כאן; המהות היא הקובעת.


גם קיבוץ נדבות הוא משלח יד


הרב אבוחצירא מעלה טענה נוספת, ולפיה הוא רק צינור להעברת הכספים לצדקה. גם טענה זו אינה עוזרת לו בתחום המס. היא יכולה לעמוד רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם אדם מתבקש - כאיש פרטי לחלוטין - לחלק סכום מסוים לצדקה. היא אינה יכולה לעמוד כאשר מדובר באירועים שגרתיים ושיטתיים. במקרים כאלו, ברגע בו ה"צינור" מקבל את הכסף, הוא חייב להוציא קבלה ו/או חשבונית מס ולרשום את הכסף בספריו. אם הוא מוציא אותו לאחר מכן - עליו לבצע רישום מקביל. אם התרומה ניתנת למוסד ציבורי המוכר על-פי פקודת מס הכנסה - תינתן לו קבלה והוא ירשום אותה כהוצאה. אך אדם אינו יכול לגלגל מיליונים בלי כל רישום, ואחר כך לטעון שהכסף הועבר למטרות נעלות ככל שיהיו. שוב, ההיגיון כאן ברור: בצורה כזו, כל אחד יוכל להעלים הכנסות ולהלבין כספים ככל אוות נפשו.

טענה מקורית במיוחד של הרב אבוחצירא היא, שהכספים ניתנים לו-עצמו בתור צדקה ולכן הוא פטור ממס עליהם. יש לו שורה של מקורות יהודיים להוכחת טענתו, אך גם טיעון זה אינו מעלה ואינו מוריד בתחום דיני המס. אם יטען הרב אבוחצירא שהוא מתפרנס מן הצדקה, הרי שקיבוץ הנדבות הוא משלח ידו - ולכן הוא חייב במס על הכנסותיו ממנו. ואם יטען שלא מדובר במשלח יד - הרי שחזרנו לנקודה בה מדובר בתמורה לשירותים שהוא מעניק, ולכן כאמור הוא חייב במס על הכנסות אלו.

כדאי לקוות שרשות המיסים לא תיסוג מפני הלחצים שמן הסתם מופעלים ויופעלו עליה ככל שתעמיק את הבדיקה בענייניהם של רבנים, מקובלים ושאר נותני שירותים דתיים. כלפי נישומים אלו היא יכולה לומר, שהעלמת מס אינה רק עבירה פלילית ופשע חברתי - היא גם חטא דתי של גזל הרבים, חטא חמור ביותר שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר עליו.