גם ביום העצמאות הזה, השישים וארבעה במספר, ייגדשו אתרים רבים בטבע – מוכרזים ורשמיים ושאינם כאלה – המון אדם שיעשו על-האש. העשן שייתמר ויעלה השמיימה ויעיד שביום הזה כולנו מאוחדים, הלכה למעשה, סביב עגל הזהב האמיתי שלנו – אדום-אדום, טרי-טרי, על האש. ביום הזה נהפוך כולנו ליונייטד סטייק.
שסועים, מפוצלים, פרועים, אלימים, חסרי סבלנות, אנוכיים, אדישים ייצאו המונים אל הטבע ויותירו בו ערימות של אשפה, שאריות הזבח.
אבל הכיעור הזה שייוותר כמזכרת, ייטבע כחותם, גם הוא אחד המאפיינים אותנו. הוא הבבואה שלנו. אכן, אנחנו יודעים להיות מכוערים מאוד.
וביום זה לא יהיה זכר ליום שקדם לו, שבו התייחדה המדינה עם הנופלים, אשר במותם ציוו לנו את החיים, כמאמר השגור בפי הנואמים בטקסים, אבל ספק אם את החיים האלה – הגסים, הבהמיים, שבהם רובנו ככולנו סוגדים לזלילה הפרועה ולעיי החורבות שאנחנו מותירים בגנים ובשמורות ובגינות העדנה המעטות שנותרו במקומותינו, ואף הן מוכתמות - אוי לעיניים שכך רואות – באותות התאוות הפרועות שלנו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
