שלי יחימוביץ' התגלתה עד כה כפוליטיקאית מיומנת המוכיחה שבאה לפוליטיקה לעשייה ולא לשם נוכחות נטולת סמכות אחריות ויכולת השפעה. אין פלא שהיא מעולם לא הצהירה הצהרות השוללות הצטרפות לממשלת נתניהו, הגם שמדובר ב
ממשלה בעלת אידיאולוגיה כלכלית וחברתית המנוגדת להשקפותיה. שלי מאד רוצה להיות בממשלה, כמו מופז וכמו
יאיר לפיד - קר שם בחוץ והיא יודעת שללא השלטון הפוליטיקה היא הבל הבלים.
אף על-פי כן אני מרשה לעצמי להמר שאם תימשך מגמת התחזקות מפלגת העבודה שלי לא תהיה בקואליציה ולא בגלל הבדלים אידיאולוגיים בלתי ניתנים לגישור, אם כי זה בוודאי יהיה הנימוק. הטעם לכך הוא פשוט בהרבה - כיו"ר מפלגה בת 18-19 מנדטים המחיר שלה יהיה גבוה מדי.
כמה הנחות יסוד מלוות אותי בניתוח הדברים. בפוליטיקה הדבר הראשון שעושים הוא לגבש את תמיכת המחנה הטבעי שלך. המחנה של חרדים, ליכוד, ישראל ביתנו, בצירוף הבית היהודי הוא צירוף חזק פוליטית. מדובר במחנה ממושמע ולא כל שלושה ח"כ מכריזים בו מרד אם לא צורפו לממשלה. מה שחשוב יותר - הצירוף הזה הוא לא יקר יחסית מבחינת המחיר הפוליטי. מעבר לכך כל שדרוש לנתניהו מהצד המרכזי של המפה הם 9-10 ח"כ ויש לו קואליציה יציבה להפליא.
על-פי הסקרים, לפיד ומופז עונים על הדרישה הזאת די והותר והמחיר שיש לשלם להם יהיה זול למדי. השאלה המסקרנת היחידה היא מי מהם יזחל מהר יותר ובנחישות רבה יותר לממשלה. מפלגת העבודה לעומת זאת (ואני נסמך על הסקרים בלבד) גדולה מדי, יקרה מדי, ובסופו של דבר כאשר גמרת אתה עסקה, בכל גודל שהוא, אתה מגלה שחלק מחברי הכנסת שלה אינם משתפים פעולה ומחבלים בהסכם הקואליציוני רק מפני ש"הופקרו" ונותרו מחוץ לממשלה.
על-מנת שמפלגת העבודה תצטרף לקואליציה בגודל שחוזים לה (17-19 מנדטים) על נתניהו לוותר על שותפות טבעיות. אומנם החלום הפוליטי של חלק מהציבור החילוני הוא ממשלה ללא חרדים אך מדובר במקסם שווא. די בפעם אחת בה יבגוד נתניהו בשותף טבעי על-מנת שבעתיד שותפים אלו ירשו לעצמם לעבור לצד השמאלי במפה כדי להבהיר מהו מחיר הבגידה. ש"ס יודעת לגבות מחיר נאות בגין בגידה ו
ציפי לבני יכולה להעיד כיצד היא שילמה ב-2009 על בגידתו של שרון בשותפות ההיסטורית ב-2003.
זו גם הסיבה שמכל הדיבורים על ביטול חוק טל וגיוס חרדים לצבא והפסקת המימון למוסדות חינוך חרדים שאינם מנהיגים תוכניות ליבה הם לא יותר מתעמולת בחירות מהסוג הבלתי אמין במיוחד. הליכוד מצוי בברית פוליטית עם החרדים מאז 1977 והוא תמיד היה נכון לשלם להם כל מחיר שדרשו.
עובדה פוליטית אכזרית
אבל עיקרון הברית הפוליטית נכון גם עבור מפלגת ישראל ביתנו והמגזר הרוסי. תזוזה של שני מנדטים למרכז-שמאל ומפלגה זו יכולה להכריע בהזדמנות נאותה לטובת קואליציית שמאל-מרכז ואז כבר אפשר לצרף מפלגה חרדית, או את הבית היהודי שמסכימות להצטרף לקואליציית שמאל מרכז אם אין אפשרות אחרת. נתניהו, תחשבו עליו מה שתרצו, הוא פוליטיקאי מיומן מאד והוא לא יאפשר תרחיש כזה.
בקיצור ההימור שלי שמפלגת העבודה המתחזקת בסקרים תישאר מחוץ לקואליציה. מי ממצביעי השמאל הסבור שבהצבעה למפלגת העבודה הוא עתיד להשפיע במשהו כבר בממשלה הבאה מוטב שיוותר על התקווה ויצביע מרצ. שום דבר בפוליטיקה אינו מוחלט. אם תידרדר מפלגת העבודה לגודל סביר (8-10 מנדטים) המגמה יכולה להשתנות אם כי עדיין, בגלל האופי ההרסני של הפוליטיקה הפנימית במפלגת העבודה היא בכל מקרה אינה שותפה מועדפת.
גוש השמאל מרכז עתיד לגלות עובדה פוליטית אכזרית. בלי השבט הרוסי אין לו כל סיכוי להגיע לשלטון, אלא אם תקרה קטסטרופה אמתית שתטרוף את הקלפים הפוליטיים. עבדכם זוכר היטב את בחירות 84 שהתקיימו לאחר שהתברר עומק הכשל בלבנון ובמצב כלכלי נורא של היפר אינפלציה- למרות זאת נדרשה עריקה של מפלגתו של עזר ויצמן על-מנת לכפות תיקו פוליטי בין הגושים.
הפעם האחרונה שבה זכה גוש השמאל בבחירות היה ב-92' - וזה נבע מתמיכת הקול הרוסי שטרם התגבש פוליטית. בבחירות 99' ניצח ברק אישית - לא גוש השמאל ולשרון שניצח ב-2001 בבחירות לרשות הממשלה לא הייתה כל בעיה לגבש קואליציה ללא בחירות. מאז 1977 גוש הימין או הימין - מרכז (הכולל את רוב מצביעי קדימה) מהווה רוב ברור ובשל דפוסי ההצבעה השבטית העובדה הזאת לא תשתנה. מפלגות קטנות ובינוניות יכולות לקום וליפול ומנדטים יכולים לעבור למפלגות סמוכות. היחס הגושי לא משתנה בהרבה והוא שבאמת קובע.
נראה לי שגם חלום "המפץ הגדול" (מפלגת מרכז גדולה שותפות קטנות מימין ומשמאל) זה שהוליד את קדימה - כבר אינו קיים. הציבור התפכח וכינון מפלגת מרכז חזקה היכולה לבחור מימין ומשמאל את שותפותיה נגוז. כניסתו של לפיד למפה הפוליטית משרתת היטב מגמה זו וגורמת לכך שהגוש המרכזי במפה הפוליטית יפוצל ויאבד את רוב השפעתו - גם כשותף קואליציוני.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
