'סילבן שלום' - שר החוץ הישראלי, לא יכול היה לחלום על מועד מוצלח יותר לביקורו הרשמי של עמיתו הרוסי - שר החוץ 'לברוב'.
בדיוק לקראת הביקור המתוכנן ייצר הטרור האיסלמי, תצוגת זוועה בתוככי רוסיה, ובכל העולם ניתן היה לראות את מאות הגופות הקטנות שנטבחו בשם 'אללא' בבית הספר הרוסי. וכי מה יכול להוות רקע מוצלח יותר לטענתה של ישראל כי הטרור אינו בעייתה הפרטית, ומוטב להן לאומות העולם להבין כי להן ולישראל אויב משותף.
"עם הטרור אי אפשר לנהל דיאלוג" הסביר 'סילבן' במסיבת העיתונאים המשותפת, "כולנו באותה סירה" הוסיף - והניח כי על רקע מאות הקברים הטריים, יאלץ אפילו השר הרוסי הרהוט, להסכים עמו.
אך השר הרוסי לא התבלבל לרגע. הוא מיהר להסביר לעיתונאים הישראלים את ההבדל העקרוני שבין הטרור המכה בהם, לטרור המכה בנו. "צ'צניה היא חלק בלתי נפרד מרוסיה", הסביר הספינקס הרוסי, ואילו ישראל מחזיקה בשטחים שלדעת הקהיליה הבין-לאומית אינם חלק ממדינת ישראל.
לכאורה גילה לנו 'לברוב' את פרצופה האמיתי של הקהיליה הבין-לאומית. הנה נציג ישראל, שמתעלה מעל הוויכוחים הפוליטיים ומנסה למקד את תשומת הלב בסבל האנושי. הישראלי בעצם בא ואומר - רוצחי ילדים הם רוצחי ילדים הם רוצחי ילדים, שכחו מהוויכוחים הפוליטיים, הרוצחים האלה הם הם אויביהם המשותפים של כל עמי התרבות. לעומתו בא הנציג הרוסי (שהוא בעצם נציג חסר גינונים של תרבות המערב) וגם כשמאות ילדים בני עמו טבוחים לעיניו, הוא מעלים עיניו מן הסבל המשותף ומתווכח ויכוח היסטורי חסר תוכלת, למי שייכים הרי השומרון ולמי שייכים הרי צ'צ'ניה.
לכאורה איזו ציניות, איזה חוסר אנושיות, איזו רשעות המבצבצת מבעד לדיפלומטיה מנומסת.
אך כל זה רק לכאורה.
מגיע לשר הרוסי חיבוק חם מכל ישראלי החפץ להבין את המציאות. 'לברוב' שלח לנו מרוסיה ("באהבה") מסר חשוב מאין כמותו.
מה שקובע אם אתה טרוריסט או לוחם חופש, מה שקובע את מוסריות פעולתך, הוא לא מידת האכזריות שלה, אלא צדקתה.
ישראל היא המדינה הנוצרית ביותר בתבל. היא היחידה שמנסה באמת להגשים את גישת המוסר הנוצרית הקובעת שהחלש הוא הצודק. לכן כשפונה 'סילבן שלום' לעמיתו 'לברוב' על רקע הטבח ב'באר שבע', וב'בסלן', הוא פונה אליו על רקע התרבות הנוצרית המשותפת. 'שלום' - כיהודים חסרי שורש לאורך כל הדורות - הרבה יותר נוצרי מן האפיפיור, הוא באמת מאמין בשטות המוסרית הזו ואינו מסוגל להבין למה עכשיו זה "לא עובד"...
ישראל שהשילה מעליה את יהדותה, אינה מסוגלת לבוא לעולם בשם הצדק היהודי. במקום זאת היא מנסה לבוא בשם המוסר הנוצרי - אנחנו צודקים כי אנחנו הילדים הנטבחים, אנחנו בעצם החלשים בסיפור. בא 'לברוב' ועושה לנו שירות חשוב. תשכחו מזה - הוא מסביר לצופי 'מבט'. אם אתם לא צודקים באופן אובייקטיבי, אתם לא נמצאים על אותה סקלה של עמי התרבות. אפשר לרצוח את ילדיכם ולטבוח את נשותיכם וזקניכם - וכל המסכנות הזו לא תעזור לכם. כי רוצחיכם הם לוחמי חופש, ואצלינו הם סתם טרוריסטים.
אז מה עושים?
יש רק דרך אחת להפוך את הרצח ה"מוצדק" של ילדינו, לטרור שאין עמו השלמה. להפוך להיות הצודקים בסיפור. אם מיד לאחר ששר החוץ הרוסי הסביר שצ'צ'ניה היא חלק בלתי נפרד מרוסיה, היה מבקש השר הישראלי את רשות הדיבור ומסביר לעמי התרבות שיהודה ושומרון הנם לב ליבה של ארצנו הקדושה.
הארץ שהובטחה לאבותינו על-ידי בורא עולם כפי שנכתב בספר הספרים בו מאמינים בני כל הדתות. ואילו היה השר הישראלי מוסיף ומסביר לעמיתו הרוסי, שביהודה ושומרון קמה ממלכה ישראלית אלפי שנים טרם היותה של רוסיה וצ'צ'ניה כאחד, ומוסיף ומזכיר כי מעולם לא איבד העם היהודי בגלותו הארוכה את שאיפתו לחזור אל אותה כברת ארץ מקודשת להגשים בה את ייעודו להביא את אור המוסר האלוקי לעולם כולו, ואילו היה השר הישראלי מזכיר כי מעולם לא הייתה ולא נבראה שום ישות מדינית אחרת שתפסה חזקה באותם אזורים בכל אותה תקופת גלות ארוכה, ושרק בעקבות שיבת ציון האחרונה החלו לזרום עובדים זרים ממדבריות ערב אל הארץ המתה שבניה השיבו לחיים, הם הם "העם הפלשתיני" שלא היה ולא נברא, אלא לשם גזלת ארצנו הקדושה.
אילו הסביר השר הישראלי לעמיתו הרוסי את כל אלה, היינו הופכים להיות הצודקים בסיפור. כל פעולה - ותהא זו החריפה ביותר - כנגד אויבנו הייתה מובנת על-ידי העולם, חיתת אלוקים הייתה נופלת על אויבנו, ואף לא שערה אחת הייתה נופלת מראשי ילדנו ארצה.
אך ישראל שאינה מדינה יהודית, ישראל השבויה בתודעה הנוצרית אינה מסוגלת לכך. כל ה'חיצים', ה'אופקים', 'הכורים בדימונה' וגדרות ההפרדה, לא יואילו בשמירת חיי ילדיו של עם שסר ממנו הצדק.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
