מהפכת הקטיפה

ה'יתד' לא הסתפק ביעד אחד. החזית הייתה רחבה: כל מי שלא התיישר לפי ה'השקוֹפֶע'. רבנים וראשי ישיבות הושפלו כשלשמם הוצמדו תארים נחותי-דרגה ולפעמים הוצגו ללא התואר רב כלל; שס וחב"ד זכו ליחס מתנשא, אם בכלל אוזכרו מחמת 'צורך גדול'; סמלי המדינה בוזו: יום העצמאות נקרא חגא, סמל המדינה צויר מגיח מתוך צלב קרס, המונח צה"ל לא אוזכר ובמקומו השתמשו במונח הנייטרלי 'הצבא', וכל מי שהתגייס לנח"ל החרדי או לשירות אזרחי זכה לקיתונות בוז ולעג. הרבנים הראשיים תוארו רבנים-מטעם, והציבור הדתי-לאומי הוכתר בכינויי גנאי: ד"לים, מזרוחניקים ועוד. גידופים ונאצות היו תמיד הצד החזק שלהם. עוינותם אומנותם.

אגב מלחמותיו נגד כל מי שאינו מאנ"ש, מצא עצמו עיתון המהפכה 'יתד נאמן', בקו האש של מלחמת ירושה, על ראשות החרדיות הליטאית. לוחמנֵי היתד ביקשו להמליך על הציבור את הרב שמואל אויערבך, הידוע בגישתו הקיצונית, ולפיכך התעקשו שלא לכנות בעיתונם בתואר 'גדול הדור', את המועמד הנגדי הרב אהרון לייב שטיינמן, אשר נחשב מתון ומציאותי יותר: תמך בזמנו בחוק טל, היה מיוזמי ומעודדי הנח"ל החרדי ("מי שלא לומד, שיילך לצבא") ואפילו חתם על אמנת כינרת עם פרופ' רות גביזון, בניסיון לייצר דו-קיום חרדי-חילוני.

מחלוקת המיליטנטים-מתונים, שאליה התווספו קרבות הירושה, הוכרעה במהלך חד, שיזמו נאמניו של הרב שטיינמן, ובראשם הנדבן שמעון גליק. בהסתערות פתע, מגוּבּה בטובי המשפטנים, בסיוע אגפי של כוחות נוספים: רבנים ליטאים נפגעי ה'יתד', 'חרדים חדשים' מחוגי 'לובשי החולצות התכולות', אנשי הסיעות המקומיות החרדיות טו"ב בערים החרדיות, ואחרים – נכבש ה'יתד' מידי הצמד גרוסמן-לבין. אנשי ביטחון מצוידים בנחישות ובמסמכים לאישוש הפוטש, זרקו מכל המדרגות את מוביל הקו המיליטנטי העורך נתי גרוסמן, ואחריו הורחק המנכ"ל יעקב לבין. הנשארים הוזהרו, שמי שלא יתיישר, ימצא עצמו לצידם של המגורשים.

בקיצור, המתונים ניצחו והקנאים הלכו הביתה. ומאז כבר ניכרים בעיתון אותות המהפך. המיליטנטיות נעלמה, ועמה ביטויי ההכפשה והניסוחים המתנשאים של אני ואפסי עוד. לא שהעיתון מעודד יציאה לאקדמיה ולעבודה, ולא שהוא דוחף לגיוס לנח"ל החרדי, ובוודאי שאין לו מילה טובה על האינטרנט. אבל הניסוחים נעשו רכים יותר. צה"ל חדל להיות מוקצה מחמת מיאוס וזוכה לאיזכור מעל דפי ה'יתד' ללא כל קפנדריות לשוניות מתפתלות נוסח: "כוחות הצבא שיפרו את..." (במקום הניסוח הטבעי: "יחידות צה"ל שיפרו את..."). חלף הנהי המריר ברוח אכלו-לי-שתו-לי. הפנים הזועפות, האלימות והקנאיות, הפכו פנים מאירות.

ההתעוררות והפתיחות הפוקדים את החברה החרדית, מתבטאים גם בהצלחתם המסחררת של כלי התקשורת החרדיים החוץ-ממסדיים. הם מתירים לעצמם לתת פתחון פה גם להרהורים שיש בהם ביקורת עצמית נוקבת ויורדת חדרי בטן. פעם זה לא יכול היה לקרות. אז נתפסה כל ביקורת ככפירה בעיקר.

כך למשל מאמרו הנוקב של הרב דוד בלוך, יהודי חרדי, מרבני הנח"ל החרדי, שפורסם באתר 'כיכר השבת'. הוא בוחן בפומבי, ללא מורא וללא משוא פנים, את מערכת היחסים בחברה הישראלית ותוהה באוזני הציבור החרדי: האם "השנאה החילונית באה מרוע בלבד? ואולי החילונים צודקים?"

בלוך מזכיר כי החרדים בחרו מרצון להסתגר בערים ובשכונות חרדיות, ולפיכך החילוניים אינם נחשפים להיכרות אמיתית עם אורחות החרדים. "לכן רואים אותנו מוזרים בלבוש, בהתנהגות ובשפה, ונוצרות רתיעה וזרות. מדוע אם כך אנו כועסים שכך מתייחסים אלינו?"

זאת ועוד: לנוכח ההסתגרות בגטאות וההתנגדות למגורי חילונים בשכונותיהם - "מהיכן החוצפה והיהירות שלנו לתלות באנטישמיות את העובדה, שישנם חילונים שלא מסכימים שחרדים יגורו בשכונתם החילונית?"

החרדים, מזכיר בלוך, בחרו, מסיבות חינוכיות, ללמד ילדיהם שהחילונים כולם ריקים מתוכן, ללא ערכים, חוטאים ומושחתים. אז "מדוע אנו נדהמים כאשר החילונים גם הם, מלמדים את בניהם שהחרדים כולם פרימיטיביים עם נורמות של ערכים מיושנים ומאוסים?"

ובענייני לימוד אוּמנות: "בחרנו שלא ללמד בנינו אוּמנות כלשהי, ולגנות מי שכן בחר לעשות זאת. עקב כך נשארים בכוללים גם מי שלא מתאים להיות חבר בקבוצת העילית הזאת. מה לנו כי נלין על החילונים שחשים שיש כאן קבוצת פרזיטים שחיה על חשבונם?"

ובסוגיית השירות הצבאי/אזרחי, תוהה בלוך בגילוי לב: "בחרנו, למען קיום התורה, למנוע מבנינו להשתתף בעול הקשה שבנשיאת נטל הביטחון... [אז] אולי החילונים צודקים... כשרואים בנו אנשים לא מוסריים, וחלקם מתעבים אותנו עקב כך?"

אכן, הדברים נוקבים ויורדים עד השיטין. "בחרנו למנוע גיוס גם מבנינו שאינם שייכים לקבוצת מחזיקי התורה (בטלני הישיבות והגרועים מהם), גם לא למחנות צבא כשרים. אנו בזים לאלה שהתגייסו לנח"ל החרדי, ובוודאי לא מכירים להם טובה. מדוע אם כך אנו זועמים כאשר החילונים אינם מאמינים לנו, שאי-גיוס בחורי ישיבות, מוּנע ממניעים של קיום התורה בישראל, ולא מאי-רצון החרדים לשאת בנטל?"

ומה לגבי החיילים שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ? הרב בלוך: "בחרנו (משיקולים חינוכיים?) שלא לחנך להכרת טובה לחיילים שחרפו נפשם, ונהרגו או נפצעו גם למעננו. לכן לא מאזכרים אותם בשום דרך ע"י יום מיוחד כלשהו, או בתפילה או לימוד משניות מיוחדים להם. שום משגיח או ראש ישיבה לא מדבר על כך בשיחות מוסר. ובעיתונות החרדית לא תמצאו על כך מילת הערכה. מדוע אנו מתפלאים על התחושה החילונית שאנו כפויי טובה בזויים, וסיבת אי הגיוס שלנו הוא טפילות פשוטה, של חברה החיה על מסירות נפש של אחרים?"

שאלות נוקבות רבות, ורק חלקן הובאו כאן, וזו האחרונה שבהן: "אנחנו לא היינו מסכימים בשום אופן שחילונים יסתובבו בבתי הספר שלנו ללמד כפירה. מדוע אם כן לא נבין את אותם חילונים, כשאינם מסכימים שנפתה את בניהם לכפור בכפירת הוריהם?"

אכן, מהפכה. שקטה, קטיפתית, ללא שפך דם תודה לאל, אבל מהפכה. משהו זז שם, מתחת לפני השטח.