בשבת חורפית אחת, חמימה ודבשית, נסעתי עם ידידים לבקר במשכן לאמנות בעין חרוד. זה היה לפני כמה שנים, הכלניות הסגולות פרחו בשיגעון בצידי כביש הסרגל, הרדיו השתפך בשירי המגילה של איציק מאנגר, ורציתי שהשבת הזו תימשך לעולם. כשהגענו למשכן התערוכה כבר נפתחה, וישבתי להירגע אצל פינת הקפה הקטנה. המדשאה הזעירה שבחצר הייתה נבולה וגושי מתכת ועץ היו זרוקים עליה בערבוביה.
ובעוד אני בוחש בכוס הקפה ראיתי שהגרוטאות מוכרות לי. התקרבתי אליהן, הפכתי אחת בידי ונדהמתי. זה היה פסל עץ מתוח ודקיק של הפסל
מאיר דהאן ז"ל. התמלאתי בכעס, הותרתי את כוס הקפה על הדלפק ויצאתי נרגז לחפש את האוצרת. התכוונתי ממש לצרוח עליה, מה זה? איך אפשר? ככה להזניח את הפסלים של מאיר דהאן? למרבה המזל היא לא נמצאה. אני נאלצתי להירגע, אבל לא השלמתי עם העוול. וכל הדרך חזרה הלאיתי את ידידיי במכונית בסיפורי המבולבל על תקוות האמנות בארץ, הפסל הצעיר שנכונו לו גדולות ונצורות, מאיר דהאן מעין הוד.
למחרת ניסחתי מכתב חריף לאוצרת המשכן בעין חרוד. דרשתי ממנה לשקם מייד את הפסלים, שאם לא כן אצא לעיתונות עם מכתב מאשים ונשכני. לא די שהמשכן לא הקצה לפסל הכישרוני את הפינה הראויה לו, אלא גם התעלל בשארית פסליו. הויקיפדיה העברית לא הייתה קיימת עדיין, ולא יכולתי לשחזר את סיפורו של דהאן בקלות של לחיצת כפתור. נאלצתי להידרש למחברותיי הישנות, קרעי ניירותיי וזיכרון פגום שיותר מדי מלחמות שחקו אותו.
כן, נער הייתי כשפגשתיו לראשונה, על ספסל, במרומי גבעת עין הוד. בקיץ הרחוק ההוא עברתי אימוני נחיתה בחוף עתלית, ובמקום לנסוע לחיפה, לבזבז את שעות החופש הקצרות שעוּן על "הברזלים" של קולנוע "
ארמון", העדפתי לעלות רגלית לסיור בעין הוד, כפר
האמנים הצעיר, שזה עתה נוסד. התמזלה לי שעת שקיעה קיצית נהדרת. וברחבה שלפני בית הועד של עין הוד, על ספסל שהוצב לא מזמן, ישב איש צעיר, מתוח ודקיק, פרש את ידיו אל הים, ונראה כאילו הוא נמשך להתמזג בשקיעה. היה לו מראה שחום, עיניים ענקיות, וכשהביט אלי לשנייה קצרה לא ראה אותי, אלא את מה שמעבר לי.
התיישבתי לידו וניסיתי לקשור אתו שיחה קצרה. זה לא הלך. הוא לא הקשיב. אולי הרתיעו אותו המדים והנשק שלי? אינני יודע. הוא דיבר אל עצמו. הוא בעצם שוחח עם עצמו. הקשבתי לדברים. זה היה רצף של בקשות והבטחות. בעברית לא ברורה. המראה שלו הפליא אותי ומשך בי. איש כל כך מתוח לא ראיתי עד אז. ולמתח של אבריו נוספה דקיקות כל כך עדינה ושברירית, שאני תהיתי איך הוא ממשיך לשבת, על הספסל ואינו נשבר לרסיסים. זה היה הפסל מאיר דהאן, השנה הייתה 1958 שנה לפני התאבדותו. אבל כל אלה נודעו לי רק כמה שנים מאוחר יותר. כשהתחיל להחשיך נפרדתי ממנו, שמרתי את השעה המופלאה הזו בזיכרוני. החורש הסמיך של הכרמל, הלובן של בתי עין הוד הנבנית, "שקיעת הפטל" שמעל מבצר עתלית.
האיש הפלאי המרותק אל הספסל אך שואף להמריא ממנו, וחייל תמים מ'גולני' שבולע את המראות. ואז ירדתי במורד הכביש אל בסיס
חיל הים שבעתלית. לימים חיברתי פרט לפרט תאריך לתאריך וסיפור לסיפור, והבאתי את תקציר חייו בויקיפדיה העברית: מאיר דהאן (1960-1963) פסל, צייר ומשורר ישראלי. נולד בתל אביב, והתייתם מאביו בגיל צעיר. האב היה טבח על אוניית הצי הבריטי
'ארינפורה' שטורפדה וטובעה בעת מלחמת העולם השנייה בהפלגה בין אלכסנדריה שבמצרים אל מלטה הנצורה. בהר הרצל מצויה מצבה משותפת לטבועי הצי הבריטי, שעשויה כעין מתווה אונייה. ובריכת זיכרון מנצנצת במימיה. מאיר התגלגל במוסדות חינוך שונים ובקיבוצים. מילדותו התבלט כישרונו בציור ובפיסול.
איזה גורל אכזר. לפני איזה זמן ביקרתי עם נכדיי בהר הרצל, בבית העלמין הצבאי. האנדרטה של הספינה 'ארינפורה' וטבועיה הארצישראלים מוכרת לכל המבקרים שם. 541 חיילים ארצישראלים טבעו בה. גם מאיר דהאן, שהתייתם אז, הוא מהקורבנות המאוחרים של מלחמת העולם השנייה. כמה מוזר היה לקשור את דמותו לגוש הבטון שבהר הרצל ולבריכת המים. סיפרתי בהתרגשות את סיפור הפגישה בעין הוד לנכדים. הם לא הבינו על מה אני מתרגש. באמת הייתה בו איזו יתמות נוגה, על הספסל בעין הוד.
דהאן הגיע עם חברת נוער לקיבוץ גבים שבנגב המערבי, ושהה שם עד שנת 1956. הוא עבר לכפר האמנים הצעיר עין הוד, והיה מראשוני האמנים הצעירים שהתיישבו במקום. הוא היה תלמידו של הפסל רוּ די ל ה מ ן, שאהבו וטיפחו, וגם כתב עליו מספד גדול ומרגש בתום שנה למותו. מאיר דהאן שהה גם תקופת לימודים קצרה בפריז, צרפת. דהאן התאבד בחורף 1960. פסליו וציוריו הועברו לידי הכפר עין הוד ולידי המשפחה.
פסלים משלו נמצאים במשכן לאמנות עין חרוד, בבית גרטרוד קראוס בעין הוד, במוזיאון חיפה ואצל אנשים פרטיים. יצירותיו שבמוסדות שלעיל מוצגות לקהל. במלאת שנה למותו, באביב 1961 , יצא גיליון מיוחד לזכרו, של מוסף הספרות "משא", של היומון "למרחב". המשוררת רינָה שָ נ י הקדישה כמה שירים לזכרו, וכן בא שם מספדו של רודי להמן.
בסוף שנות השמונים החלטתי להקדיש כמה חודשים טובים לכתיבת ביוגרפיה
מקוצרת של מאיר דהאן. אבל זה היה סיפור גדול. מלא בדמיון אמנות יצרים מחלה ומוות. לכאורה מה היה כבר לספר על צעיר בן 44 שנקטעו חייו? ביקרתי שוב בעין הוד. שום דבר לא נותר מהזירה המופזת של הערב ההוא בקיץ של אימון הנחיתה שלי בחוף עתלית. הכפר נבנה, התמלא בספסלים ובגלריות, ותקוות הפיסול הישראלי, מאיר דהאן הדקיק והמתוח נשכח לחלוטין. נעזרתי אז מאד באורה להב שאלתיאל האמנית הוותיקה מהכפר. היא זוכרת ונוצרת באהבה את ימיו הקצרים של דהאן בעין הוד. פניתי גם למשורר משה בן שאול ז"ל, שהיה אתו בנח"ל ובקיבוץ גבים, אך נחלתי אכזבה.
מאיר היה פרח תימהוני בגינה של בעלי מלאכה ויהודים פשוטים. קראתי בחרדת קודש את דוחות המשטרה והועד המקומי על ההתאבדות. האנורקסיה איימה על גופו השביר אך גם וו התלייה. נהגו בו בגסות לאחר מותו, והוא נקבר מחוץ לגדר באחד מבתי הקברות של חיפה. לא ייאמן, אבל
מקום קבורתו לא נמצא עד היום. על כל אלה רציתי לכתוב סיפור גדול. ולהביא בצדו את תמונתה של המשוררת שאהבה אותו, היפהפייה רנה שני. וליד תמונתה לתת גם את שני שיריה שנדפסו במוסף "משא" במלאת שנה למותו. בחדרה עירה הוקם אולם תרבות נאה לזכרה של רנה שני, בידי בני משפחתה. כן, זו אותה ה ריין שיין, מלכת הקומונות המסתוריות ואם הכת, שנרדפה בארץ, יצאה להודו ונפטרה שם מצהבת נגיפית. הייתי נותן הרבה לדעת מה היה ביניהם.
אך כתיבתי לא נסתייעה. כמה שנים מאוחר יותר נמצאה בת משפחתו של דהאן, גברת נכבדה ומשכילה, שהחלה בכתיבת ספר גדול על תולדות משפחת דהאן. קיוויתי שהיא תצליח במקום שאני נכשלתי. הגברת הירושלמית שהתה שנים רבות מחייה בארצות הברית, והייתה משוכנעת שהיא תוכל לכל הקשיים. העברתי לה, בנדיבות תמימה, את כל החומרים שנאספו בידי. אך היא נעלמה וספרה כנראה לא הושלם ולא נדפס. הסתפקתי בסיפור קצר על חייו ומותו של מאיר דהאן, בשם "מרדף שווא", שכינסתי בספרי "מחיקת עוונות", זמורה ביתן 1991. ולא הייתי שב אליו ואל חידת חייו ומותו אלמלא אמונתי בכוחה של העיתונות.
אני בטוח שבין הקוראים של מוסף זה יש מי שיודע היכן מצוי קברו של מאיר דהאן. אני בטוח שבין קוראי הדברים יש מי שיודע על פסלים נחבאים שלו. ואני בטוח שמי שיקרא את הסיפור ויבקר בעין הוד, יסור לגלריה של האמנית אורה להב שאלתיאל, וישמע ממנה נוספות על חייו ומותו של הפסל הצעיר והמבטיח מאיר דהאן.
תלונתי הרגוזה מלפני שנים, על הזנחת פסליו, טופלה. האוצרת של המשכן בעין חרוד, גליה בר אור, שיקמה באהבה ובכבוד את פסליו של דהאן. ומי ששותה קפה היום אל מול הגינה הקטנה יכול לחזות בקווים המתוחים להפליא והדקיקים עד להישבר שלו. וביתמות הנוגה שמרחפת מעליהם. גם בארכיון של עין הוד שמורים שרידי עבודותיו, ספרים שאייר ועוד. ומה שהחל כחזיון מיסטי של חייל צעיר, בסוף
שנות החמישים, התגלגל לסיפור על מי שיכול היה לצמוח לאחד מגדולי הפסלים בישראל, והיום אפילו מקום קבורתו לא נודע.
מאיר דהאן
עוף החול
עופפי, עוף החול,
נראה כי עייפת מאושרך.
נגני עוף חלום,
לעונים זה עוניך, עוף חלום.
דברי, בת חלום,
ידעתי כי עייפת, בת חלום.
נומי, בת חלום,
זה אושרך, בת חלום.
סערי בשנתך, עוף חלום,
כי החי נחצב בחלום.
נגני בשנתך, עוף בת חלום,
כי זה חגך, בת חלום.
את חיה במותך וחיה בחלום.
דברי באצילותך, בת חלום,
נראה כי עייפת, בת חלום.
נשמי, עוף בת חלום,
יומך תם, בת חלום,
דברי, עוף בת חלום,
זה חי בחלום.
נגני, עוף חלום,
זה בן בחלום.
עופפי, עוף בת חלום.
מתים מהלכים על כנען,
עוף בת חלום.
