משלום קר למלחמה קרה

מהיום מצרים היא אולי לא בדיוק ארץ אויב, אבל היא לבטח לא מדינה ידידותית. שלא יהיו ספקות: בחליפה או בגלבייה, בערבית ספרותית או בקללות רחוב, במונחים מודרניים או בלשון ארכאית - התנועות המוסלמיות מתנגדות לעצם קיומה של ישראל. זה לא קשור לפלשתינים, זה לא קשור לשטחים, זה לא קשור לשום דבר שנעשה או שלא נעשה. זה קשור לכך שתנועות אלו רואות את היהודים ככופרים ואת שליטתם בארץ ישראל כחילול הקודש. זוהי מלחמת דת, שאינה יודעת פשרות אלא לכל היותר הפוגות טקטיות.

זו האידיאולוגיה עליה גדל מוחמד מורסי, אותה הוא מייצג ואיתה הוא נבחר לנשיאות. מובן שישראל אינה נמצאת במקום הראשון, וגם לא השני וגם לא השלישי בסדרי העדיפויות של נשיא מצרים החדש. אך היא בהחלט נמצאת על סדר יומו, ויהיה לו קל לאחד המונים מאחוריו בכל צעד קיצוני שיעשה נגד ישראל.

יש הרבה מאוד מרחב בין שלום לבין מלחמה, ואפילו בין שלום קר למלחמה קרה. מצרים יכולה לאפשר לחמאס להתחמש בצורה חופשית על-ידי מתן מעבר משטחה לרצועת עזה. היא יכולה לאפשר לטרוריסטים מוסלמים, ואולי אפילו לאנשי אל-קאעידה, לפעול בסיני. היא יכולה להעלים עין מאלפי המהגרים המסתננים מסיני לישראל. היא יכולה להפסיק לתמיד את אספקת הגז. חוץ מזה, הרי ידוע שלפעמים קורות תקלות: נניח במתן ויזות לישראלים שיבקשו לבקר במצרים, או במתן אישור לאונייה ישראלית לעבור בתעלת סואץ, או בטפילת חשדות על תיירים מישראל שיצלמו את ארמון הנשיאות בקהיר. האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות.

מורסי לא יבטל את הסכם השלום עם ישראל, כי יש לו הרבה מה להפסיד. אפילו ארה"ב ההססנית והמגוגמת של ברק אובמה לא תוכל להמשיך לסייע למצרים ב-3 מיליארד דולר לשנה אם ההסכם יבוטל רשמית. חוץ מזה, מורסי לא צריך בעיות נוספות עם הצבא (ומיד נדבר על גורם מרכזי זה), שמן הסתם לא שש להגיע למתיחות בגבול עם ישראל. אבל הוא יכול לעשות הרבה מאוד באותו מרחב עליו דיברנו, ולמעשה לרוקן את הסכם השלום מתוכנו למעט ההיבט הצבאי שלו. ההיבט הזה חשוב מאוד, אך הוא רחוק מלהיות חזות הכל. וכאמור, למורסי יש הרבה מאוד אפשרויות למרר את חייה של ישראל, גם בתחום הביטחוני, מבלי להכניס לסיני אפילו חייל אחד מעבר למה שמתיר הסכם השלום.

כמה מילים על הצבא. הסיפור במצרים רחוק מלהסתיים, משום שהצבא בהחלט עשוי/עלול לחולל הפיכה. הצבא מטבעו מודרני יותר ופתוח יותר, אם כי החיילים הפשוטים ודאי מזדהים עם מצוקותיהם של המוני המצרים שהצביעו בעד מורסי. חוץ מזה, הצבא המצרי ממש לא אוהב שמתחרים איתו על מוקדי הכוח והשליטה. רמז ברור ביותר לכך ניתן כבר בשבוע שעבר, כאשר הצבא נקט במהלך של קיצוץ סמכויות הנשיא ופיזר את הפרלמנט בו היה רוב לאחים המוסלמים. במזרח התיכון נטול המסורת הדמוקרטית, יש מסורת של הפיכות צבאיות כאשר לגנרלים נראה שהם מאבדים את השליטה. אל תתפלאו אם זה יקרה גם במצרים.