פרשת השבוע - חקת

צִַו-פְּקֻדָּה
מִשֶּׁצַר הָעַם עָלָיו
עָתַר מֹשֶׁה לָאֵל שֶׁדִּבֵּר אֶלָיו
קַח אֶת הַמַּטֶּה וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע
לְהוֹצִיא מַיִם וְלָשִׂים קֵץ לְדִבְרֵי בֶּלַע
לְעַם כְּפוּי טוֹבָה אֲשֶׁר שָׁכַח מְנָיִן בָּא
וְעַל יְדֵי מִי נִגְאַל וּמִי נָטַע בִּלִבּוֹ תִּקְוָה

הֶם הֵפֵרוּ צַו-פְּקֻדָּה
לְדַבֵּר אֶל-הַסֶּלַע כְּדֶרֶךְ יְחִידָה
וּפָנָה לָעַם בְּכִנּוּי מוֹרִים וְסוֹרְרִים
וּבְהַקְהֵילָם אֶלָיו וּמַטֶּהוּ בְּיָדוֹ הֵרִים
לֹא דִּבֵּר אֶל הַסֶּלַע וַיַּךְ עָלָיו פַּעֲמָיִם
שֶׁמָּא דִּבּוּר אֶל סֶלַע לֹא יוֹצִיא מַיִם

עַל הֲפָרַת צַו-פְּקֻדָּה
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא זָכוּ לְחֶמְדָּה
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: חֻקַת הַתּוֹרָה מִשָּׁמַיִם
פָּרָה אֲדֻמָּה, אִסור זְרִיעַת כִּלְאַיִים
שָׁעַטְנֶז, אֵין לִלְבּוֹשׁ צֶמֶר וּפִשְׁתִּים
וְלֹא תַּחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וְחָמוֹר בִּצְמָדִים
מַדּוּעַ הֲלֹא לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים


ותקצר נפש העם בדרך (כא/ד)

העם שזה מקרוב הפך מצאצאי שבטים לעם, לא גִּלָּה אורך רוח ולא חדל מלהתלונן ולהתאונן על משה ואהרן. אך אנחנו כבר יודעים כי כך נגזר משמים בתקופת אברהם אבינו כשאמר השם לאברהם בברית שכרת אתו: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ויצאו ברכוש גדול. (בראשית טו, יג-יד). מכאן הירידה של יעקב ובניו למצרים, והיציאה משם, היא חלק מאותה ברית . אף על-פי שהעם ידע זאת מראש, ותקצר נפש העם בדרך (כא/ד) כי היציאה ברכוש גדול אכן התרחשה כפי שנאמר, אך הנדידה במדבר לא הייתה חלק מאותה גזרה. כבר מנינו בפרשה הקודמת את עשר הפעמים שהעם הטיל ספק בכוחו של השם מיד לאחר היציאה ממצרים על הים . המחסום הטבעי שעמד בדרכו של העם בבורחו מפני פרעה וחילו, הפחיד את העם ועל כן בא הטענות אל משה . מדוע הוצאת אותנו ממצרים המבלי אין קברים במצרים, כדי שנמות כאן בים כי המדבר סגר על העם. כמובן שקריעת הים והעברת העם בתוכו ביבשה, הוה מאורע שגרם לכך שעמים אחרים יכירו בכוחו של אלהי ישראל על פני כוח האלילים שלהם. העמדת הקב"ה בניסיון חזר עוד תשע פעמים כדי לבדוק יכולת השם להצילם ממצוקותיהם.

מות מרים והמים לשתיה

בזכות מרים הנביאה הייתה באר מים ממנה העם שתה בנדידתו במדבר והעם לא היה צמא. במות מרים שוב אין באר ואין מים ולא בכדי נאמר על המים "מים חיים" ניתן לאמר כי לא רק המים הם מים חיים אלא שהמים נותנים חיים לאדם. מכאן שהטרוניה של העם הכעיסה את אלהים ואת משה ואהרןשטענו כלפיהם: למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנו ובעירנו ....ומים אין לשתות.(כ/ד) כאמור היו מים לישראל במדבר בזכות הַבְּאֵר 'עליה נאמר: אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם, ועל כך נאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר - עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.(במדבר כא, טז-כ) על-פי חז"ל הבאר נמנית עם עשרה דברים שנבראו בסיום בריאת העולם‏‏: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.( מסכת אבות פרק ה' משנה ו' ) וכך כותב רש"י: עכשו היינו קרובים לִכָּנֵס לארץ ואנו חוזרים לאחורנו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלושים ושמונה שנה עד היום הזה לפיכך קצרה נפשם בענוי הדרך. וכל דבר הקשה על אדם, נופל בו. ועוד אין זה מקרה שמות מרים תואר בקצרה : ותמת מרים שם (בקדש מקום שבו ישב העם) ותקבר שם. תאור מות נביאה ראשונה של עם ישראל מצביע על הכונה שלא להפוך בשר ודם למעין אליל. מה גם שחייו ומותו של אדם, נקבעים מראש על-ידי הבורא, אך מעשיו וּפָעֳלוֹ הם יצירת האדם עצמו בהם הוא יזכר.מכאן שמרים נזכרת כסמל למים חיים.

פניה לשלום טרם מלחמה

אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך (כא/כב). כך אמר משה לסיחון מלך האמורי וזה דחה את היד המושטת לשלום ויצא סיחון וצבאו לקראת ישראל המדברה ויבא יָהְצָה וילחם בישראל.(כא/כג). מלחמת ישראל בסיחון נסתימה בנצחון גדול וכמובן הצליחה, בזכות הקדמת הקריאה לשלום. כאן המלחמה הייתה מוצדקת , כיון שבני ישראל בדרכם לארץ כנען חייבים היו לעבור בתחום ארצו של סיחון, הפניה לא הייתה בחינת התגרות. הנצחון על סיחון הועיל לישראל כי: שמעו עמים ירגזון חיל אחזה יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד.. תאור מצבם של העמים שהיו בדרכו של ישראל מנבא לישראל הצלחה במסעו לארץ כנען. כמובן הכל בתנאי שישמרו על אמונתם באלהי ישראל ולסמוך על נביאו משה . שוב אנחנו קוראים על מיתתו של אהרן. מיתתו של אהרן הייתה קשה על משה יותר ממיתת מרים אחותו. במיתתו של אהרן זכר משה את דברי אלהים אליו ואל אהרן אחיו: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (כאן מדובר בכך שמשה ואהרן הכו את הסלע ולא דברו אליו) לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.(כ/ יב) משנצטוה לקחת את אהרן ואת אלעזר בנו והעלה אותם אל הֹר הָהָר והפשיט את אהרן מבגדיו והלבישם לבנו אלעזר, אז נאמר: וימת אהרן שם בראש ההר .(כ/כח) כאן ידע משה כי נגזר עליו שלא לבוא עם ישראל לארץ כנען וכי גם הוא ימות מחוץ לגבולות הארץ. עָצְמָתוֹ של מנהיג נכרת בשעתו הקשה ולא כשהכל רגיל והולך למישרין . זה ניכר היטב במשה בשעה זו.

חֻקָּה וְחֹק

למעשה בפרשת חֻקַּת בני ישראל כבר משלימים 40 שנות נדידה במדבר ומגיעים לחניה בערבות מואב על ירדן ירחו. כבר דובר במסגרת זו על ההבדל בין חֻקָּה לְחֹק , כאשר חֻקָּה לפי חז"ל , משמעו זה ראה וקדש כגזרת מלך לעומת חֻקָּה במושגים של ימינו, שהיא חקיקת הפרלמנט או הכנסת כאשר שינוי הָחֻקָּה או תיקונה או ביטולה, מותנה ברוב מיוחס גדול בהרבה מחמישים אחוז של חברי הפרלמנט או הכנסת, דבר שנראה לרוב כלא ניתן להשגה, אלא במקרים יוצאי דופן. ואילו חק ניתן לשנותו לקבוע אחר תחתיו. אפילו בתורה מצאנו שחק ניתן לשינוי , למשל כמו בעניין הירושה של בנות צלפחד. שם משה פעל כפי שאמר לו אלהים ושינה את הכלל בדבר הורשת הנחלה בא"י רק לזכרים. אנו רואים כי כלל או חק זה תוקן והותרה הורשת נחלה לבנות , אומנם בתנאים מגבילים, אך החק או הכלל תוקן. ועוד השם חֻקַּת שניתן לפרשה איננו מצביע על עיסוק בחוקים או בחוקה במובנה הרחב. הפרשה מתחילה בחק מוזר ביותר ב-פָּרָה אֲדֻמָּה שנאמר: זאת חֻקַּת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עֹל (יט/א,ב) . "הפרה האדמה" שֶׁתִּשָׁחֵט על-ידי אלעזר בנו של אהרן הכהן הגדול מחוץ למחנה יעשה שימוש באפרה מי שנטמא במגע עם מת כולל ישראל ולוי לא כל שכן כהן בהכנסו לקודש הקודשים לפולחן. דבר זה אצל המשטינים על ישראל קיבל ביטוי של לגלוג: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? , רש"י משיב ואומר: זו גזרת מלכות גזרה מאת הקב"ה ולכן אין לך רשות להרהר אחריה. וכמובן בסדרת החוקים התמוהים בעיני הגויים נכללו: איסור זריעת כלאיים, ואיסור לבישת שעטנז כלומר צמר ופשתים יחד ופחות תמוהה המצוה שלא תחרוש בשור וחמור יחד, או אפילו איסור בישול ואכילת בשר בחלב מה ענין יש בכך?. לעומת זאת עמנו הביא לעולם את הָחֻקִּים והצוויים הנעלים ביותר בעלי ערך מוסרי ואיכותי, שמעוררים כבוד לתורה, למשל : היחס אל העבד כעובד וחובת שחרורו, שמיטת חובות, היחס לגר ולתושב, התחשבות וחמלה כלפי החיב לך כסף, התחשבות בחבר, בשכן, בעני, ביתום ובאלמנה. יחס סבלני וסובלני כלפי הַזֻּלָּת. וכפי שכבר אמרנו עמנו רודף שלום ושונא מלחמות ואינו מתפאר בכוחו וגבורתו, אלא בכוחו וגבורתו של האלהים שמנחה אותו בדרך הטובה. התברכנו בכל אלה, אבל לא תמיד קימנו אותם בלי חריגות ובכך גם המטנו עלינו אסונות לאורך הדורות, אילולא היה עמנו עם חי וקים בכוח אמונתו, היה חלילה נכחד כעמים רבים אחרים שהיו ואינם . ולאקטואליה בדברנו על עם ועל מוסר וצדק חברתי נאמר:

הֲאִם מַצָּפּוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה וּמָה קוֹרֶה בַּדָּרוֹם לְפִי שָׁעָה
אִם הַדָּבָר תָּמוּהַ וְזוֹ הַדֵּעָה וְעוֹד צַעֲקַת הַדָּל לֹא נִשְׁמְעָה
עוֹד יָמִים יְסַפֶּרוּ וְעוֹד נֶדְעָה שֶׁלָרוֹדָן "הַמְבוֹרַךְ" יִתְגַּעֲגֵעָה
עוֹד יֹאמַר לַשַּוְא וּבִתְחִנָּה הַחֲלִיפוּת חָלְפָה וְשׁוּב אֵינֶנָּה
עֵצָה נָעוּץ לַדְּרוֹמִי וְלוֹ נַשִּׂיא חֲזוֹר אֶל אָחֵיךָ יָא אָחִי מֻרְסִי

רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נִשְׁאַרְנוּ וּבְכִּכַּר הַתַחְרִיר שׁוּב הִתְחַפַּרְנוּ
דָּבָר לֹא נִשְׁתַּנָּה עֹנִי וְסִגְנוֹנוֹ הַפַּעַם עֹנִי מַמָּשִׁי עֹניִ כִּלְשׁוֹנוֹ
הָעָם יֹאמַר לַמַּנְהִיג וְיַזְהִיר הִבְטַחְתָּ בָּשָׂר הֶאֱכַלְתָּנוּ חָזִיר
אָמַרְתָּ שֶׁתֶּפַנֵּנוּ מְהַקְּבָרִים כּיּוֹם אֲנַחְנוּ כְּבַר בָהֶם קְבוּרִים
אָז,מַצָּבֶנוּ כִּמְקַבְּלֵי הַמַּלקוֹת לֹא כְּמִי שֶׁהַמַּלְקוֹת בְּפִיו נִמְנוֹת