ניילונים נגד פצצה גרעינית

בגדול, עומדות בפני הממשלה ארבע חלופות עיקריות:

1) להפנים את כוונות הזדון של אותה הנהגה, ולפגוע בכל דרך אפשרית בכוונות (על-ידי השפעה על ההנהגה), ובתהליך צבירת היכולות.

2) להתעסק במגננה, ובעיקר לקנות הרבה ניילונים למחסנים כך שיהיה מספיק על-מנת להתגונן מפני הגרעין האירני.

3) לא לעשות כלום, בבחינת הזמן יעשה את שלו.

4) שילוב של השניים הראשונים.

וכל אדם ששכל בראשו, הרואה אומה המאיימת לחסלו, וצוברת את הכוח לעשות כן, חייב לחשוב על שילוב התקפי/הגנתי על-מנת להסיר את האיום או על-מנת לפחות להקטין משמעותית את עוצמתו.

ואיך תוקפים? ואיך מגינים?

קיימת אפשרות לתקוף לבד או ליצור קואליציה, אפשר לתקוף את מערך המיחשוב, אפשר לחסל מדענים (בעיקר על-מנת להשפיע על יכולות), אפשר לחסל מנהיגים (בעיקר על-מנת להשפיע על הכוונות והיכולות), אפשר לתקוף כלכלית ואפשר לתקוף צבאית, ואפשר כמובן גם להתגונן על-ידי פיתוח של נשק הגנתי ליירוט טילים, וכאמור לעיל גם ניילונים.

ולכן כאשר אפגוש את נחום ברנע, או את שמעון שיפר מהעיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה, השאלה הראשונה שאשאל אותם היא מה הן כוונותיה של ההנהגה האירנית, ואעמת אותם עם ההצהרות הברורות של אותה הנהגה זדונית, ואחר כך אשאל אותם מה הם יודעים על היכולות האירניות, הן אלה בתחום הגרעין והן אלה בתחום ההגנה האווירית והאחרת, אשר עלולה לסכל כל ניסיון לתקוף צבאית את היכולות המסוכנות האלה.

ומאחר שעם עובדות קשה מאוד להתווכח, כל הוויכוח ביני ובינם לא יהיה על הצורך לחסל או לכווץ משמעותית את האיום האירני, אלא על הדרך המיטבית לעשות זאת. והדרך המיטבית היא אותה דרך שיחס עלות-תועלת שלה יהיה אופטימלי, מתוך ידיעה שלכל דרך שתיבחר יהיו גם מגרעות, וכל דרך יהיה גם נזק בצדה.

וכאשר הוויכוח איננו על המהות הגורסת ללא ספק שיש לעקר את האיום או לפחות לכווצו משמעותית, אלא ויכוח על הדרכים לבצע אותה מהות, נכון היה להטות את האוזן להבנה של הממשלה ושל העומדים בראשה, אשר ודאי בפניהם פרוסים הרבה יותר נתונים מאשר בידי הציבור ובידי העיתונאים, ודאי אל מול כתבי החצר ושוליותיהם הביטחוניסטים של אריאל שרון ואהוד אולמרט, אלה "הוכיחו" עצמם היטב בהפתעה שהפלנו על עצמנו כאשר תקפנו עם צבא שלם כמה טרוריסטים וכמעט איבדנו את המכנסיים.