ברכה ישנה, אקטואלית

למרות תקשורת אוהדת, הנשיא פרס מקוטלג אצלי בצמרת טבלת המאוסים. כל יום הוא חוגג את פירות אופיו. את מכלול תכונותיו המאוסות - רבין דחס בשלוש מילים שנכנסו לפנתיאון: חתרן בלתי נלאה. דהיינו - כדי להסניף שררה, כל שקר כשר.

אני סולד ממנו בגלל שניצל באופן ציני את שאיפת השלום של העם היהודי. הוא הבטיח לנו שלום בכל הזדמנות. לפני ואחרי בחירות. העובדה שלא סולק בבושת פנים מהזירה הפוליטית אחרי אסון אוסלו, יש לה סיבה אחת: תקשורת שמעלה בשליחותה. למרות אלפי הרוגים (משני הצדדים), התקשורת לא דרשה ממנו לקחת אחריות.

כמו כל שנה, גם השנה אזרחי ישראל התבשרו על (עוד) יום הולדת לנשיא המאוס שלנו. האזרחים שאוהבים אותו, לא מבינים שאהבתם לאיש הכי שנוא על רבין נשתלה על-ידי השולטים בערוצי התקשורת. בעיניי, כוווולם קורבנות של אונס קבוצתי תודעתי.

הלכתי לארכיון ושלפתי שני קטעים רלוונטיים. בסרטון הראשון, הוא צורח את גאוותו באוסלו - אחרי שאזרחי ישראל ליוו למנוחות 1,400 קורבנות. שלמה בן-עמי: הקונספט של אוסלו קרס לחלוטין! בסרטון השני, רוני בר-און מציע לפרס בהגיעו לגבורות, להחזיר את פרס נובל - אפרופו קריסת אוסלו וקורבנות השלום. שופופו...