"רדיפה אישית מרושעת" – זו הגדרתו של אהוד אולמרט, מפי דוברו וסניגורו, להחלטת הפרקליטות לערער על זיכויו. מאחר שאולמרט מציג את עצמו כצד במלחמת בני אור בבני חושך, הבה נפרק את התגובה הזו למרכיביה.

"רדיפה": זו אותה פרקליטות שגררה את רגליה בפרשותיו של אולמרט במשך שנים. זו אותה פרקליטות שסגרה את התיק בפרשת כרמיה (מחוסר ראיות מספיקות), בפרשת בנק לאומי (מחוסר ראיות מספיקות) ובפרשת המינויים הפוליטיים (בשל ריבוי כתבי האישום). "אישית": זו אותה פרקליטות שהעמידה לדין את משה קצב, אברהם הירשזון, חיים רמון, צחי הנגבי ורבים אחרים. זו אותה פרקליטות שערערה בהצלחה של קולת עונשו של שלמה בניזרי, שקיבלה דיון נוסף בפרשת שמעון שבס, ואשר רק השביתה בה מנעה את הערעור על זיכויו של הנגבי. "מרושעת": זו אותה פרקליטות שהציעה לאולמרט לשמוע את עדותו של משה טלנסקי בדלתיים סגורות. זו אותה פרקליטות שהגנה על אולמרט בעתירה לבג"ץ שדרשה את התפטרותו. זו אותה פרקליטות שהציגה לבית המשפט בהרחבה את הסיבות להקלה בעונשו.

הטיעון של אולמרט מזכיר לי את הבדיחה על ההוא שזכה בחצי מיליון שקל במפעל הפיס. הסיפור נכון, בשלושה תיקונים קלים: לא חצי מיליון אלא מיליון, לא בפיס אלא בקזינו, לא זכה אלא הפסיד.

אפשר לבקר את בית המשפט העליון ואת מבקריו גם יחד. אפשר לתמוך בהקמת גוף מפקח על הפרקליטות, ובה בעת לחזק את ידיה בתיקים ספציפיים וגם במדיניות כוללת. אפשר למתוח ביקורת על אהוד אולמרט, ובמקביל – להצדיע לו בנושא הכור הסורי (לפי פרסומים זרים כמובן). אפשר לשבח שופט על פסק דין אחד ולבקר אותו על פסק דין אחר. אפשר להצביע בעד מפלגה מסוימת ולבחור בראש ממשלה מסוים, וגם לא להסכים עם כל מה שהם אומרים ועושים.

אני אומר את הדברים הללו, שלכאורה הם מובנים מאליהם, משום שיש כאלו הסבורים ההפך. יש טוקבקיסטים באתר זה האומרים, שאם תקפתי את דניאל פרידמן – אני לא יכול להסכים עם דרישתו לפקח על הפרקליטות; ושאם כאיש ימין תמכתי בדעותיו לגבי עודף האקטיביזם השיפוטי, אני חייב להסכים עימו גם בפרשת אולמרט. וזה ממש לא כך. החיים אינם שחור-לבן, ועלינו לקבוע את עמדותינו לגופו של נושא ולא לגופו של אדם, לפי ה-issue ולא לפי האיש.

בנושא הזה, החוק ברור ויוצר מצב של שחור-לבן. מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון ונדון למאסר, לא יכול לשמש כשר במשך עשר שנים מיום שחרורו מהכלא. עשר שנים ולא יום אחד יותר. האם מי שדורש להרחיק את אריה דרעי לתקופה ארוכה יותר, היה מוכן לשלם פרומיל מס יותר ממה שקובע החוק? אני משער שלא. כך גם לגבי התמודדותו של אהוד אולמרט בבחירות לכנסת: מאחר שלא נדון למאסר של למעלה משלושה חודשים, אין בכלל שאלה של קלון והוא רשאי להתמודד על מקום בכנסת (להבדיל מכהונת שר או ראשות הממשלה, וזה בגלל משפט הולילנד).

תאמרו: זו סוגיה ערכית. בהחלט. אך מאחר שבחברה יש דעות שונות לגבי ערכים שונים, המחוקק הוא הקובע איזה מהם יגבר ומה יהיו גבולותיו – וכך עשה בנוגע להתמודדותם של מי שהורשעו בפלילים, ולכן המגבלות שקבע משקפות את הערכים להם ניתנה הבכורה. מי שרוצה לכופף את החוק כאשר נוח לו, בל יתפלא אם ימצא את עצמו מול חוק שכופף לרעתו.

נקודה שמעטים בארץ שמים לב אליה: ברק אובמה צפוי לקבל למעלה מ-90% מקולותיהם של המצביעים האפרו-אמריקנים. מה שאומר דבר עצוב מאוד ורע מאוד על החברה האמריקנית. זה אומר ש-150 שנה לאחר מלחמת האזרחים ו-40 שנה לאחר מרטין לותר קינג, התפישה הגזעית – שלא לומר הגזענית – עודנה מושרשת בה עמוק מאוד. זה אומר שבארה"ב של 2012 סבורים כמעט כל האפרו-אמריקנים, שמוטב להם תחת נשיא בעל צבע עור זהה לשלהם, בלא קשר לדעותיו ולביצועיו.

18 מיליון שקל דרשה עיריית ירושלים כהיטל השבחה מיזמי הולילנד במסגרת התב"ע השישית של הפרויקט. היזמים טענו שחיובם הוא 2.6 מיליון שקל בלבד. שני הצדדים הסתמכו על שמאים, ובסוף נפגשו באמצע: 11 מיליון שקל. כך התברר השבוע במשפט הולילנד. אז נכון ששמאות אינה מדע טהור ואינה שחור-לבן ויש בה לא מעט מקום להערכות ולתחזיות, ובכל זאת – הבדל של פי שבעה פשוט אינו מתקבל על הדעת. ברור לחלוטין, שהשמאים משני הצדדים כיוונו לתוצאה שציפו מהם: אלה לסכום הגבוה ביותר ואלה לסכום הנמוך ביותר. מה שמעורר הרהורים נוגים על היושרה והאמינות של המקצוע הזה ושל העוסקים בו.

חשבתי לתומי, שנתונים מספריים הם חד-משמעיים: 2 גדול מ-1 וקטן מ-3. מתברר שטעיתי. כמו תמיד, גם השבוע מצאתי את עצמי נבוך בחיפושי אחרי תשובה לשאלה מהו אתר האינטרנט הכלכלי המוביל בישראל. כלכליסט, גלובס, TheMarker – כולם טענו לבכורה בהתבסס על אותו סקר של TIM. כל אחד מהם לקח את הפילוח בו יצא ראשון וחגג את נצחונו. האמת היא, שזה לא מעניין איש חוץ מאשר את רודפי האגו באתרים עצמם. אם כבר, זה רק מלמד כמה שהנתונים הללו לא שווים כלום וכמה שהאמינות של האתרים יכולה להיות עניין של פוזיציה.