אובמה - תקוה וכשלון ושוב תקוה

אובמה נבחר השבוע מחדש לארבע שנים נוספות. אין זה סוד שאובמה לא היה המועמד המועדף על מדינת ישראל או לפחות על ראש הממשלה נתניהו. אובמה הצטייר יותר ויותר כנשיא אשר שם בראש מעייניו את ענייני הפנים של ארצות הברית ואינו מעוניין לצאת לשום מלחמה נוספת עבור שום מטרה, גם אם מדובר באיום האירני המהווה סכנה לשלום העולם ובעיקר סכנה לקיומה של מדינת ישראל.

עם זאת, אובמה בתחילת כהונתו דווקא כן פעל במרץ ליישם תוכנית לפתור את הסכסוך מיד - משהו שקודמיו נמנעו לעשות. עד מהרה, מאמציו עלו בתוהו והוא נטש את הצדדים לאנחות. בתחילה, ניסה אובמה לשקם את תדמיתה של ארה"ב בעולם הערבי מתוך תקווה ליצור לארה"ב תדמית של מתווך הוגן. ניסיון זה הוא שגרם לרתיעה בצד הישראלי ולדחיית יוזמותיו שהצטיירו כפרו ערביות. הערבים, שמצאו עצמם מחוזרים, ידעו שהפעם ידם על העליונה והם יכולים לבקש יותר ממה שציפו לו בעבר.

שליח בשם ג'ורג' מיטשל

אם מישהו שכח אז אולי כדאי להזכיר, היה שליח בשם ג'ורג' מיטשל אשר הגיע עם ניסיון מוצלח ביישוב סכסוכים קשים והוא עבד במרץ וביקר פעמים רבות במדינת ישראל וגם אצל הפלשתינים. הדינאמיקה הכושלת שנוצרה הייתה בדמות יצירתם של תנאים מוקדמים של עצירת ההתנחלויות והבנייה בירושלים. קשה יהיה לומר שלא נמצאה אוזן קשבת אצל נתניהו גם לתנאים מוקדמים אלו. אך ההוכחה בשטח הייתה שהיא לא הביאה לפירות כלשהם והתהליך נתקע די מהר.

ההקפאה של הבנייה הייתה חלקית והיא הייתה תוצר של הקואליציה הימנית בה היה שקוע נתניהו ואליה היה מחויב. ההקפאה החלקית סיפקה תירוץ לפלשתינים לא לשתף פעולה. הקרע ביחסים עם ארה"ב רק הלך והתרחב בעיקר בעת ביקור סגן הנשיא בארה"ב כשנודע על בנייתן של יחידות דיור נוספות בירושלים המזרחית.

תקופת נשיאותו הראשונה של אובמה החלה בהבטחות נשגבות ובתקוות גבוהות אך ממש באותה המידה הן נגוזו ונמצאו כמאכזבות. אכן, לא ניתן לומר כי הנשיא אובמה לא ניסה ליצר תהליך, אך דומה כי הדינאמיקה שלו עם נתניהו, שהייתה קרירה בלשון המעטה, היא שהביאה למבוי הסתום יותר מכל.

ידיו הכבולות של אבו מאזן

נתניהו בחר לשים את מהוויו דווקא באיום האירני בשעה שאובמה ביקש לקדם את התהליך עם הפלשתינים ולהביא לסיום הסכסוך דווקא משם, מהכיוון שנראה לו קל יותר. יש להיות הוגנים ולומר כי אין להאשים את נתניהו בהגעה למבוי הסתום אלא בעיקר את אבו מאזן ולמעשה לא אותו, אלא את ידיו הכבולות של אבו מאזן וחוסר יכולתו להתניע את התהליך לאור לחצים פנימיים.

כל הגורמים אלו יחדיו - הם אלו שגרמו בסופו של דבר לאי קידומו של התהליך ולמיקודו של האזור, לא בתהליך של שלום אלא בדינאמיקה של מלחמה קרבה עם אירן שהולכת וקרבה להיות גרעינית.

בקדנציה הבאה של אובמה הייתי מציע לכנס את הצדדים כמה שיותר מהר למפגש סגור של מספר שבועות בקמפ דייויד ולסגור את הסיפור אחת ולתמיד - עד שיצא עשן לבן - ממש כפי שנעשה בשיחות השלום עם מצרים.

דווקא אובמה הוא זה שצריך כרגע להפיג את החשש הרב שיש כלפיו בצד הישראלי, על-מנת שיצטייר באמת כמתווך הוגן. זהו אינטרס ישראלי ראשון במעלה להביא לסיום הסכסוך גם אם מדובר בסיומו החלקי, שכן עם החמאס השולט בעזה ספק אם יצליח מאן דהוא להסדיר הסדר של שלום. עלינו לנסות כדי שאם חלילה תיגזר עלינו מלחמה, נוכל להביט לאימהות של החיילים בעיניים ולומר להן שעשינו הכל.