כשגמגום נבוב בא במקום חשיבה אסטרטגית

למי שהיה כאן ב-"כ”ט בנובמבר" ההיסטורי אי-אפשר לספר את הסיפורים לפיהם "פרצו קרבות בין יהודים לערבים", שמנעו את ביצוע המלצת האו"ם להחלפת המנדט הבריטי בשתי מדינות עצמאיות - יהודית וערבית. כלומר - שכאילו לא רק הערבים אשמים באי-הקמת מדינה משלהם בשטחי ארץ-ישראל. חשוב להזכיר שאף אחד לא דיבר אז על מדינה "פלשתינית" אלא מדינה-שלוחה של הארגון הקרימינאלי שנקרא "הליגה הערבית". ולמה אני משתמש במונח "קרימינאלי"? כי הנה מה שהכריז מזכ"ל הליגה הערבית באיומיו להילחם בהחלטה 181 של האו"ם: "זו תהיה מלחמת השמדה וטבח כבירים שעוד ידובר בהם כמו במסעות הטבח שערכו המונגולים והצלבנים". כלומר - הכרזת ג'נוסייד - רצח עם נגד העם היהודי, ששלוש שנים לפני כן שלח בית דין בינלאומי את קודמיו הגרמנים לעמוד התלייה בנירנברג. הדברים פורסמו בעיתונות העולמית ואף אחד לא התרגש מהם: רצח יהודים המשיך להיות דבר נורמטיבי גם אחרי חיסול היטלר.

הליגה הקרימינאלית לא הועמדה למשפט כפושעי מלחמה, והצליחה להפעיל את השפעתה על ארצות ערב לצאת למלחמה שתממש את איומיה. מהרגע שהתגייסתי להגנת המדינה שבדרך לא שמעתי אף איום נגדי של הנהגת היישוב היהודי שירתיע את שליטי ערב מפלישתם הפושעת למדינה לא להם. והיה לנו במה לאיים. לפחות, לגבי מצריים - האויב המסוכן ביותר, שצבאו הגיע עד 32 ק"מ מתל אביב - היה ידוע שממשלתה התנגדה לספק בשר תותחים למלחמת הליגה הערבית, ומי שהורה לצאת למלחמה היה המלך פארוק המושחת. לא היה דבר יותר טבעי מלפרסם אזהרה ישראלית - שאם הוא יעשה זאת נפעל להדחתו מהשלטון, אלא שהגֶנים של יהדות הגולה התחילו לעבוד שעות נוספות, והפרשנים-יודעי-הכל בעיתונות הלעיטו אותנו ברעיונות על "מיליציה בינלאומית" שתבוא לשמור עלינו. עד כדי כך, שבתקציב הסוכנות היהודית לשנת 1948 קוצצו הסכומים שנועדו לתעשיה הצבאית של ארגון "ההגנה". עד שטעות זו תוקנה הפסדנו זמן לשיפור ההתחמשות שלנו אל מול צבאות ערב שמחסניהם היו מלאים מכל טוב.

בשנים שחלפו מאז, גדלה הליגה הערבית לארגון של 22 ארצות, עם כוח סחיטה על כול העולם ושליטה ברוב הקולות בארגון האו"ם. במקום איום פרימיטיבי בג'נוסייד הם למדו להפעיל טרור פוליטי שמצא חן בעיני אינטרנציונל האנטישמים בעולם, ואיפשר להם להרים ראש במסווה של "תומכים בלוחמי חופש", אחרי מפלת מייסדיו הנאצים והקומוניסטים. לאחר תבוסתם ב-1948, לקח לליגה הערבית 16 שנים להמציא את "לוחמי החופש" שיספקו לגיטימציה בינלאומית למלחמתם בישראל, ואז, ב-1964 הקימו בקהיר, בהנהגת ג'מאל עבדול נאצר ולפי נוסחה אופיינית לפטרונים שלו בקג"ב הסובייטי, את "הארגון לשחרור פלשתין". ההיגיון אמר שאת הקמת מדינת פלשתין החופשית היו יכולים להתחיל, בלי שום מלחמה, מהשטחים שנכבשו בידי חברי הליגה הערבית - ירדן ומצריים - ביהודה, שומרון ורצועת עזה, אבל מה להם ולהיגיון? הם התחילו מהתקפות על ישראל, עד שהביאו למשבר שחייב את צה"ל לצאת למלחמה, בה הפסידו את מה שכבר היה בידיהם משטחי ארץ-ישראל.

מאז ועד היום לא מאפשרת הגנטיקה היהודית להגיע לפתרון הגיוני של הסכסוך על ארץ-ישראל, אפילו לא בהתחלה צנועה של אימוץ דוח השופט לוי, המספק בסיס למעמדנו המשפטי בארץ. כך משאירים את היוזמות המלחמתיות בידי האויב. אף פעם לא הורתעו אויבי ישראל מיוזמות כאלו על-ידי אולטימטום שיאיים בדבר המסוכן ביותר עבורם, וכשניסו לאיים - היה זה בגמגום נבוב, ללא כיסוי, שלא עשה רושם על-אף אחד. מול הצעד המלחמתי האחרון של הרש"פ בפנייתם לאו"ם, עדיין ניסו קברניטינו להשתמש בגויים של שבת מבין שרי החוץ של אירופה, שיעשו את מלאכת השכנוע בעזרת גזר הסיוע הכלכלי לרש"פ, וזאת - במקום מקל חובלים שלנו שיזהיר מספיק זמן מראש - שמי שיצא לכנס האו"ם להעברת החלטה הנוגדת את הסכמי אוסלו יוכל לחזור משם לתוניס או לכל מקום אחר חוץ ממעבר הגבול של ישראל. גם שום שיחות לא יחודשו איתם כל עוד לא יפסיקו את מסע ההסתה הפראי שלהם בתקשורת ובמערכת החינוך, המוביל לאינתיפאדה חדשה נגד "הכיבוש", שתתחיל מהפגנות אלימות בהשראת הפרובוקציה באו"ם, ותרחיק עוד יותר את האזור מהשגת השלום.