כולם מתחזים לבית היהודי

אבל דומה שהמהפך שהובילה הבית היהודי בהנהגת נפתלי בנט – שבהופעותיו בתקשורת הישראלית והזרה, מצליח 'לעבור מסך' ולהפגין תיחכום לצד חדות לשון – אינו מסתכם רק בהגדלה ניכרת של פוטנציאל הייצוג של סיעת הציונות הדתית בכנסת ה-19. המהפך שיכנע את מרבית המפלגות, להכיר בפוטנציאל החבוי במחנה הציונות הדתית, עד כדי חיזורים נלהבים אחר מצביעי מחנה זה מצד אחד, ומצד שני שיבוץ סרוגים בצמרת.

ניתנה האמת להיאמר: לא כולם במחנה הציונות הדתית משלימים עם עריקתם של מיטב חברינו לשדות זרים. יש שרואים בהם בוגדים. אבל נראה שרק ברכה טמונה בשיבוצם ברשימות אחרות. שהרי בסוגיות העקרוניות כמו דת-מדינה, הם ימצאו עצמם במחנה אחד עם ח"כי הבית היהודי, מה שיהווה מכפיל כוח מבחינת האידיאולוגיה הציונית-דתית. שאלות כמו הפרדת הדת מהמדינה, דמותם של רבנים ראשיים, רבני ערים ודיינים, שיקום מעמדם הרעוע של בתי הדין הרבניים, שלילת ניסיונות הפגיעה בסדרי המעמד האישי כפי שנקבעו עם קום המדינה ועוד, צפוי שיצביעו עם הבית היהודי.

אף שאין כאן כל כוונה לדבר סרה במועמדים הסרוגים שמקשטים צמרתן של מפלגות אחרות, דבר אחד, לאו-דווקא פוליטיקלי-קורקט, ניתן לומר בעניינם, ללא כל רצון להקניט: ספק אם מי מהם יצליח 'לשלם' את מלוא משקלו האמיתי, מבחינת מספר הקולות הסרוגים שיגיעו לרשימתו. שהרי רבבות קולות נדרשים לכל מועמד (בכנסת היוצאת נדרשו 27,246 קולות). יוצא, אפוא, שהח"כים הסרוגים 'יגיירו' קולות של מצביעים שאינם סרוגים.

במהלך הזה של קישוט הרשימה במועמדים סרוגים, החלו מספר מפלגות עוד לפני שנים. הליכוד היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל ותמיד כלל ברשימתו לא מעט סרוגים. ברשימתו לכנסת ה-19 מזוהים ב-20 המקומות הראשונים שלושה סרוגים: זאב אלקין (מקום 9), ציפי חוטובלי (10) ומשה פייגלין (15). גם ברשימה ישראל ביתנו, שסולדת מהחיבור "בין הכנסייה למדינה" (כלשונו של ליברמן), שובץ כבר בפעם הקודמת עו"ד דודו רותם הסרוג, ומן הסתם יהיו כאלה גם הפעם (הדברים נכתבים בטרם הוגשו הרשימות לידי ועדת הבחירות).

התופעה קיימת גם ברשימות החדשות. יאיר לפיד היה הראשון שחיזר במרץ אחר המחנה הסרוג, והעז לשבץ בעשירייה הראשונה שלו שני סרוגים: הרב שי פירון במקום השני המאוד יוקרתי, וד"ר עליזה לביא במקום השביעי הנחשק. לפיד הודה כי הוא לא בטוח ששניהם יביאו לרשימתו את 54,492 הקולות הנדרשים לבחירתם (ונכון לומר שהם כנראה לא יביאו), ואף על-פי כן החליט לשבצם, בשל הנופך הערכי שהם מביאים עימם.

גם במפלגת הכיסאולוגיה והטרמפיסטים בראשות 'מיסיס אנטי קלין' ציפי לבני, הבינו שבלי סרוג אי-אפשר, ומבקשים את ידו של אלוף (במיל.) אלעזר שטרן, או לחלופין של הרב מיכאל מלכיאור, שכבר החליף כמה מסגרות במאמץ לחזור אל כורסאות עור הצבי בכנסת. טוב שבמפלגת הלוזרים הבינו, שלא ייתכן שכל הצמרת תשובץ רק בלוזרים: לבני שפיספסה הזדמנות להרכיב ממשלה בראשותה ב-2009, והשנה ברחה מקדימה לאחר שהובסה בקרב על ההנהגה; עמרם מצנע שהוכנע בפריימריז על ראשות העבודה ב-2011 ונזקק עכשיו לסידור עבודה; שבעה ח"כים פליטי קדימה שנמלטו מספינתם השוקעת לספינה הרעועה של לבני, ויצאו ידי חובת מצא מין את מינה;

ועולֶה על כולם הח"כ החצוף מאיר שטרית, שתקף בפריימריז בבוטות את לבני, ואחר-כך שקל לרוץ לראשות מפלגת הגמלאים, ועכשיו ערק ל'התנועה' של לבני והביא עימו 9 מיליון שקלים, עוד 14 דקות שידור בטלוויזיה ו-24 ברדיו, והכל למען התחייבות לשיבוץ גבוה ברשימה והבטחה למנותו שר בממשלת נתניהו – ולזה הוא קורא פוליטיקה נקייה. מזלו של שטרן, שבו לא דבק דבר מן הנכלוליות שמאפיינת את 'התנועה' החדשה שלו.

המפלגה היחידה שכשלה במאמץ לכלול סרוג במקום ריאלי היא העבודה, שדווקא בעבר היו בה מספר סרוגים: אלי דיין, הרב מיכאל מלכיאור ועוד. ראשת המפלגה שלי יחימוביץ', שדווקא מחזרת אחר הפוטנציאל הסרוג, ומקיימת חוגי בית בקרב הסרוגים, פעלה לבחירתו בפריימריז של הסרוג חילי טרופר, אך הוא נותר מאחור, במקום ה-24, ואילו בעשירייה הראשונה, זו המהווה את 'פני המפלגה' וכרטיס הביקור שלה, התברגו שתי ילדות קונדסות, שמאחוריהן קופה של מעשים מביכים.

סתיו שפיר (מקום 9), למשל, שהייתה פעילה בקומונה אנרכיסטית, ידידתם הטובה ביותר של המסתננים הסודנים, בנתה את הקריירה הפוליטית שלה, על גבם של אידיוטים מועילים, אשר הצטרפו ברוב תמימותם למחאת האוהלים שאירגנה יחד עם דפני ליף.

ואילו מירב מיכאלי (מקום 5) היא מסיתה סדרתית לעריקה משירות צבאי, שקראה בגלי צה"ל לאימהות לא לשלוח ילדיהן לצבא, "כשיש כיבוש שמתמשך למעלה מארבעים שנה והשלטון בישראל לא עושה מאמץ אמיתי לפתור אותו", ואמרה בהזדמנות אחרת: "על האימהות הישראליות והפלשתיניות להיות קודם נאמנות לאִמהוּת שלהן ולא ללאומיות שלהן". עצם נוכחותה של מעודדת הסרבנות בצמרת, ממיטה חרפה על המפלגה שאת צמרתה פיארו דמויות מופת כמו בן-גוריון ואשכול, גולדה, אלון ורבין.

יחימוביץ' אומנם התנגדה למיכאלי, אך לא גילתה מספיק אומץ לחסום את הפרימדונה הממוקמת אידיאולוגית בין זהבה גלאון לחנין זועבי, ולשלוח אותה להתמודד במקומה הטבעי, רשימת בל"ד של ג'מאל זחאלקה. על שמה של הפמיניסטית המוחצנת הזו רשומות לא מעט התנהגויות מביכות: פנייתה לגברים בלשון נקבה רבים (איך היא תישא את נאום הבכורה שלה בכנסת? - "גבירותיי וגבירותיי, חברות וחברות הכנסת היקרות"?), אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, חשיפה בוטה בטלוויזיה של החזייה הפרטית, ועוד. אבל כל אלה הם אין ואפס לעומת תפיסתה האנטי ציונית הקיצונית, של נכדת ד"ר ישראל קסטנר, שהוקע בבית המשפט כמשת"פ של השטן הנאצי, ומחלצו של הפושע הנאצי קורט בכר מעמוד התלייה בנירנברג.

מיקומן הגבוה של נכדתו המסיתה וחברתה האנרכיסטית, פוסל את רשימת העבודה, אפילו מלהיות אופציה כלשהי. אבל הכשל הזה, הוא בסך-הכל היוצא מן הכלל, המעיד על הכלל: לסרוגים הייתה עדנה.