מתפרקת לגורמים (חלק ב)

הייתי מציע - מידי שנה, לאלה שמקיימים את העצרת לזכר יצחק רבין המנוח, להוסיף חלק נוסף לעצרת זו ושידון בהספד למפלגת העבודה. הרצח של רבין לא רק רצח את השלום אלא מסתבר שגם חיסל את מפלגת העבודה לדורותיה ובמקומה צמחה מוזה פוליטית של ילדי צעצועים שכל מה שמשותף להם מתחיל וניגמר בהשקפת הכיסאולוגיה ואותה הם עוטפים בשמות כמו "עשייה", "דרך חיים" ועוד מיני שטויות.
אהוד ברק יכול להתגאות כי הוא היה האדריכל הראשי להרס הזה, ולשלי יחימוביץ' לא נותר אלא לדפוק את המסמר האחרון בארון המתים שממנו נפלטו כבר שמעון פרס, דליה איציק, חיים רמון ועמיר פרץ. המפלגה שפעם הייתה זו שהטביעה את כל חותמה על מדיניות החוץ והביטחון היא היום זו שבורחת מנושאים אלה כמאש.

כשנזכרים בשמות כמו שמעון פרס, ניסים זוילי, אבי יחזקאל, מיכה חריש , עוזי ברעם, ד"ר אפרים סנה ואחרים, ואח"כ מביטים בכל הזאטוטים חסרי הניסיון וההשקפה שיחימוביץ' (גם היא לא מתנה גדולה במיוחד...) אספה אותם מבתי הקפה של גוש דן , הרי שפשוט מבינים יותר טוב את המשפט "אייך שגלגל מסתובב"...

אם הייתי צריך לעוץ לגב' יחמובי'ץ - או אפילו ליאיר לפיד, עצה היסטורית הייתי מפנה אותם לניסיון המר של רפאל איתן (רפו'ל) המנוח שחשב כי הדרך הקצרה היא הארוכה ואסף למפלגתו המנוחה "צומת" מספר אסופים תוהים ובוהים בהאמינו כי בהיותם טירונים יהיה קל יותר לתמרן אותם למעלליו הפוליטיים. זה היה מצחיק בשביל כולנו ובשבילו זה היה יותר גרוע מטרגדיה פוליטית. לסרט החלה קראו "רפו'ל ושבעת הגמדים".

אבל "צומת" הייתה משהו קטן ולא רציני ואילו מפלגת העבודה זו חתיכת היסטוריה שעל חורבותיה ניכנסה הרשימה של שלי עם יותר מחמישה עשר גמדים. כשהסוף יגיע בהתפוררות ובפרוק מפלגת הצחוק הזו הרי שלבסוף יישארו בינימין בן-אליעזר ואיתן כבל כדי לתת לנו ראיון של שני הניצולים האחרונים מהספינה שטבעה ופעם - לפני עשרות שנים, הייתה זו ספינת הדגל.