הבולמוס התקשורתי המובן סביב פרסום דוח
מבקר המדינה בפרשה המכונה בטעות "פרשת הרפז" חייב להדליק נורה אדומה אצל כל אחד ואחד מאזרחי ישראל שהם וילדיהם משרתים בצה"ל כמצופה. דוח מבקר המדינה מצביע על ליקויים חמורים ביותר בהתנהלות הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל ומערכת הביטחון. כל שאר הדברים טפלים ממש.
לפני שנצלול אל תוך המעשים הנלוזים שבוצעו, כפי שהדוח מצביע עליהם, ראוי לקבע בתודעה הציבורית שללא חקירת משטרה אינטנסיבית ומעמיקה, ללא פעילות נמרצת ביותר של פרקליטות המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה, דינו של הדוח שיישכח ויירד אל תהומות הנשייה.
גם באכסניה מכובדת זו וגם במקומות אחרים
כתבתי מלכתחילה בעת שהתפוצצה הפרשה, שהיה כאן מהלך שמטרתו פוטש. עודני מאמין בכך. אסור לשכוח שבקצה הפרשה, עם קשר אליה או ללא קשר (לעניות דעתי עם קשר בעקיפין) רמטכ"ל צה"ל הודח מתפקידו. אסור לשכוח שמטרת המעורבים ב"פרשת הרפז" שתחילה הייתה "פרשת גלנט" התכוונו למנוע מגלנט להיות רמטכ"ל. מלאכתם נעשתה על-ידי אותם קושרים, במישרין או בעקיפין, בשיתוף עם "צדיקים" אחרים. אם זו לא סיבה טובה לדאגה לגבי עתידנו כאן, כי אז השד יודע מה חשוב.
מניכור לאיבה ולמשבר אמון חמור כך בדוח המבקר: "אישים רבים טענו בפני נציגי משרד מבקר המדינה, כי על-פי התרשמותם, מהיכרות קרובה של הדברים, מערכת היחסים בין השר ברק ובין הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל.) אשכנזי, הידרדרה והגיעה ממצב של ניכור עד כדי איבה ולמשבר אמון חמור מאוד".
ומה בדיוק המשמעות של קביעה חמורה זו? שהתיאומים הנדרשים והחיוניים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון בנושאים הקריטיים ביותר לא נעשו. הייתכן שיש לכך משמעויות לגבי עצם שלומם וביטחונם של חיילי ומפקדי צה"ל ואזרחי ישראל כולם? זו שאלה רטורית לחלוטין! אז במקום שכתב צבאי זה או אחר יספר לנו על טלפון זה או אחר או נסיעה כזו או אחרת, יתכבד לנתח את משמעויות אי-התיאום והתיעוב שבין ראשי מערכת הביטחון בישראל לגבי גורל חיילינו.
האם לא סיכנו חיי אדם? הנה לכם דוגמה לחוסר התיאום וניסיונות ההכשלה: "באוקטובר 2008 סיים את תפקידו מתאם הפעולות בשטחים (להלן - מתפ"ש) ובמשך כשנה לא מונה לו מחליף".
האם תפקיד זה איננו חשוב או שמא המדובר במשרת כיבוד? למתאם הפעולות בשטחים תפקיד חיוני בכל ההתנהלות של צה"ל ושל הערבים באזור. האם אי-איוש המשרה לא סיכן חיי אדם? התשובות חייבות להינתן על-ידי האחראים לכך.
למען יובנו המשמעויות הרות-הגורל של המצב הבלתי אפשרי, ראוי לקרוא שוב את הפסקה הבאה מתוך הדוח של המבקר: "מאוגוסט 2010 ועד פברואר 2011 - בתחילת אוגוסט 2010 החל השר ברק לראיין מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל; ב-6.8.10 פורסם בתקשורת מסמך הרפז; בתחילת ספטמבר 2010 מינתה הממשלה את אלוף גלנט לתפקיד הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל; באוקטובר 2010 מונה אלוף
יאיר נווה לתפקיד סגן הרמטכ"ל; בינואר 2011 הודיעה לשכת השר ברק על מינוי דובר צה"ל חדש, לפי המלצתו של הרמטכ"ל המיועד, אלוף גלנט; בתחילת פברואר 2011 ביטלה הממשלה את מינוי אלוף גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, והשר ברק התבטא בתקשורת בחריפות נגד הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל.) אשכנזי. בתקופה זאת, מפרסום המסמך ועד לסיום תפקידו של הרמטכ"ל דאז, בפברואר 2011, הגיעה מערכת היחסים בין השר ברק ובין הרמטכ"ל דאז לכדי שבר של אי-אמון ביחסי העבודה שביניהם שבא לידי ביטוי במקרים רבים, כגון: פגישות עבודה, תהליך המינויים של הקצונה הבכירה, מחלוקות סביב אישורי ביקורים ואישור הוראות הפיקוד העליון".
כל בר-דעת הקורא את הדברים הללו איננו יכול שלא להיות מודאג מעתידו של צה"ל והמשרתים בו. אם כך מנהלים את הצבא, אוי לנו. קצינים בכירים לא מונו ומישהו מסוגל להביט בעיני האזרח ולטעון לא הייתה כאן סכנה ממשית לחיי אדם?
מחדל ביטחוני של ראש הממשלה ומה עם ראש הממשלה? מן הדוח עולה שראש הממשלה היה מעודכן לגבי המתרחש במערכת הביטחון וצה"ל. אם ראש הממשלה מתכחש לכך, הרי שיש כאן כשל ניהולי ממדרגה ראשונה. אם ראש הממשלה ידע על המתרחש, כפי שרומז הדוח, ולא עשה שום דבר, כי אז המצב עוד יותר חמור. מי שמדבר על ביטחון ישראל מבוקר עד לילה וחוזר חלילה, איננו יכול לנקות את ידיו באמירה שלא ידע או לא חשב שנכון להתערב. למען בטחון המדינה, כפי שראש שהממשלה מאוד אוהב להתבטא, היה צריך לקרוא למעורבים ולהעמידם במקום ומיד. הימנעותו מכך היא מחדל ביטחוני.
ראוי לסיים במשהו ארכאי אך כה נכון עד היום:
"הדבר הזה תלוי במפקדים שיהיו לנו. אם המפקדים יעודדו האמון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם, שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך". יהרהר כל אחד אם דברי בן-גוריון הנצחיים נכונים לגבי המציאות בה נחשפנו בפרשת הרפז.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
