בבתי-ספר תיכוניים מתקיימים בימים אלה פנלים פוליטיים, בהשתתפות נציגי מפלגות שונות, כחלק מן המשחק הפוליטי ערב בחירות. שני הצדדים נהנים. נציגי המפלגות זוכים למידה נוספת של חשיפה ושל "שיפשוף" פוליטי, ואילו התלמידים נחשפים למגוון של עמדות, חשים מעורבים ונחשבים ל"גדולים".
יש מוסדות שבהם אפילו מתקיימת לאחר מכן הצבעה בקלפיות-דמה. הצבעה של תלמידים שטרם הגיעו ל
זכות הצבעה של ממש.
התוצאות לכאורה מפתיעות. כבר קראנו שבבית-ספר תל אביבי אחד חד"ש היא המפלגה המובילה. בבית-ספר אחר - "יש עתיד". מפלגות גדולות כמו הליכוד או העבודה משתרכות מאחור.
הרעיונות הקומוניסטים תמיד קוסמים לצעירים בלתי-בשלים. אך אל דאגה, תוך שנים ספורות הם מתבגרים ונגמלים.
יאיר לפיד משדר חזות צעירה, סחבקית, מייצג מפלגת מצב-רוח, שדינה להתפוגג תוך שנים ספורות. בבתי ספר ממלכתיים-דתיים - כמובן, מפלגת בנט היא המובילה.
התוצאות בוודאי משקפות גם השפעה מיידית על התלמידים. טבעי ששיכנע יותר את בני הנעורים מי מהדוברים שהניף דגלי "שלום", "צדק חברתי" ושאר סלוגנים טבולים ברוטב דמאגוגי. ואולי גם מי שהיה יותר "חתיך" ונראה יותר "צעיר"...
אבל יהיה זה חסר טעם מצידנו לזלזל באינטליגנציה של תלמידינו, ולחשוב שרק אלה הם שיקוליהם בבואם לגבש עמדות. הנוער שלנו ברובו די מצוי בעניינים, בני הנוער ברובם אינם נזקקים רק לבוקר פוליטי עם מועמדים כדי לגבש מתוך התרשמות חפוזה את עמדותיהם.
הנוער שלנו נחשף בין כתלי בית הספר, כמו גם בבית ובאמצעי התקשורת, להטפה פוליטית, לאינדוקטרינציה, ואפילו לשטיפת מוח ישירה או עקיפה.
קחו למשל את תלמידי תיכון "נט" בתל אביב. וכי סבורים אתם כי המנהל שלהם - רם כהן שמו - דעותיו הפוליטיות לא תהיה להן השפעה על תלמידיו? והרי כבר בעצם היותו מנהל, מחנך, איש בעל סמכות בממלכתו - ועוד לפני שפצה פיו - הוא משפיע על נטיות הלב ועל תחושות הבטן של נתיניו-התלמידים.
גם בלי שיטיף להם בפה מלא מה דעתו בנושאים פוליטיים - האין תהיה הזדהות נרחבת של ה"פקודים" עם "המפקד"? בבחינת העדר הולך אחרי הרועה? על אחת כמה וכמה, כשהאיש הזה, מחנך בישראל, מציג במפורש את עמדותיו, מטיף להן בריש גלי, ועושה להן נפשות בקרב התלמידים בתוקף סמכותו העליונה.
המנהל והמחנך רם כהן קורא להצבעה לשמאל ולמאבק בכיבוש. מעבר לעובדה התמוהה שמנהל בית ספר תל אביבי מחזיק בדעות קיצוניות, תומך במרץ ובחד"ש, רואה ביהודה ושומרון שטחים כבושים, ומשמיע זאת בפומבי, יש כאן ניצול עמדה בכירה במערכת החינוך להטיית דור העתיד שמאלה.
עמדותיו המנהל הזה אינן שונות מאלה שמנופפים בהן סופרים, אמנים, עיתונאים. מעמדו הדומיננטי של השמאל בקרב אנשי הרוח בישראל - זוהי תופעה שאין לה אח ורע בחברות אחרות. איש חינוך רשאי שאלה תהיינה דעותיו. פורמלית, ואפילו דמוקרטית, אין בכך פסול. השאלה עולה כאשר הוא יוצא עימן בפומבי, בין במאמר ובין בראיון.
שאלה לא פחות חשובה היא, מדוע המערכת מעסיקה מורים, מחנכים, מנהלים, שמערערים על עצם יסודות הציונות והאמונה, ואת דעותיהם המזיקות הם מטביעים ישירות או בעקיפין בנפשות תלמידיהם?
לומר על חבלי מולדת כיהודה ושומרון שהם שטחים כבושים (לו לפחות היה אותו מנהל אומר - שנויים במחלוקת), לומר על ישראל שהיא רומסת ערכים בצורה ברוטלית, לקרוא לסירוב פקודות, ועוד כאלה התבטאויות קיצוניות, אלה אמירות שמחלישות את הרוח העברית, שמערערות על עצם יסודות הקיום היהודי בארץ-ישראל, והן-הן המביאות להעלאת אחוזי ההשתמטות משירות צה"לי, במיוחד בתוך הבועה התל אביבית.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
