הנהירה העיוורת אל העבר <br>

אדוניס (עלי אחמד סעיד), המשורר הסורי הדגול והוגה הדעות מן הבולטים בעולם הערבי, חי בגלות צרפת, וידוע במאבקיו למען חירותו וחירות מחשבתו של האזרח הערבי. הוא מבטא בקביעות את דעותיו על האירועים המסעירים המתרחשים בעולם הערבי בעיתון "אל חיאת", היוצא לאור בלונדון.

אדוניס ידוע בביקורתו החריפה נגד המנהיגים הערביים הדיקטטוריים ועריצותם, ויצא לו מוניטין כלוחם למען זכויות הפרט ובמיוחד זכויות הנשים. שירתו הייתה, ללא ספק, בין המניעים שדחפו את האינטלקטואלים הערביים הצעירים לשאוף ל"אביב ערבי", שלדאבונו ולדאבונם הפך ל"חורף איסלאמי" המקפיא את נאורות האדם הערבי המודרני.

להלן מדברי אדוניס שהתפרסמו ב"אל חיאת" ב-22.11 ו-ב-7.12.2012:

• הפוליטיקה הערבית חיסלה את רעיון "המולדת" והחליפה אותו ברעיון "המשטר". פוליטיקה זו מזלזלת בכל ערך תרבותי - שכולל חידושים, מצוינות, חירות ושיתוף פעולה למען בניה. כך היא תורמת לחיסול המושג "המזרח הערבי". המציאות בעולם הערבי - פוליטית, תרבותית וכלכלית - אינה מתמקדת בסוגיית "התמזרחות" בין המזרח הערבי למערב האירופי-אמריקני. הבעיה היום היא שבאופן מוזר המזרח הערבי מפקח על חיסול עצמו. כיום הוא חלקה גיאוגרפית גרידא, המתגלגלת ככדור במחוזות המערביים, בהתאם לאינטרסים ונטיות הלב. לא ירחק היום ו"המזרח הערבי" יהיה "סכין" או "צלחת" במטבח הבית האירופי-אמריקני.

• ישנם הסבורים כי ל"מזרח הערבי" הזה לא תהיה יכולת לחזור לישותו העתיקה ולהתמודד עם הישות המערבית. כל תזוזה פוליטית-תרבותית גורמת למזרח להתמסמס במערב. לפיכך לכאורה יש צדק בטענה כי מחיקת הגבולות הינה תרופה לכל התחלואים, אלא שמחיקה מעין זו יוצרת "למזרח הערבי" גוף שאינו חש בפצעיו.

• התמקדות הערבים בשלטון ובהון מסבירה את אכזריות המאבק בינם לבין עצמם. זוהי אמנות האימפריאליזם הפנימי המדגישה את ייחודיות השלטון הערבי, המתבטאת באנוכיות ובמונופוליות.

• מאז שנות ה-50' של המאה הקודמת, מוכיחה הפוליטיקה הערבית יום יום ובכל המשטרים, כי אש האהבה הגדולה המיוחדת לערבים היא בליעת אחד את השני, הריגות ושחיטות, של בודדים וקבוצות. לפי פוליטיקה זו, האוכלוסיה נחלקת לשתי קבוצות: טורף ונטרף, המובלים על-ידי פרש. לפיכך,החירות הופכת אט אט למטבע לשון בלבד.

• ההפיכות והמלחמות שהתנהלו בעולם הערבי מאז שנות ה-50' של מאה הקודמת, לא נועדו למען שחרור האדם והמחשבה ובניית חברה חדשה, כי אם למען חלוקה מחדש של השלטון, העושר והעבדויות - העברת ההווה אל העבר. כך הופכים המאסר,הגירוש או ההרג ברבים להיות סוג של חגיגה יומיומית.

• נהר הדם בזמננו הוא הנהר הזורם ביותר ברבות ממדינות העולם, אך במדינות הערביות נהר הדם זורם תוך עקירת בתים, שדות, גברים, נשים,ספרים ומחשבות. שפיכת הדם הפכה להיות סוג של אמונה. האדם הפך להיות גוף מתנועע העשוי מבצק הקרוי בשר.

• חירות האדם וזכויותיו, ובמיוחד זכויות האישה, הם נושאים החסרים בחוקה המצרית (שבינתיים זכתה ברוב מסוים של אזרחי מצרים). אי-הכללתן של זכויות אדם בחוקה פוגעת בחיים ובאדם, ועלולה להחזיר את מצרים לימי הביניים. מבחינת מנסחי החוקה, טרם נולד האדם העצמאי והחופשי; לגביהם קיימות רק הקבוצות הדתיות והסלפיות, והפולחן הדתי, בהתאם לפרשנותם.

חברתית, מדינית ותרבותית, מצרים נמצאת כיום בתוך "הזינזנה" של ימי הביניים. הצטרפותה לאידיאולוגיה הטורקית היא בבחינת אסון, שכן טורקיה נוטשת את המדינה הפלורליסטית, שיסד אתאטורק וצירף אותה למודרנה כמדינה חילונית. מנסחי החוקה המצרית מפנים את פני מצרים לאחור, כאשר שאר המדינות מפנות את פניהן קדימה.

• מדוע מזניחים הערבים את עתיד עמיהם וארצותיהם? למה הם נראים כאילו הם חיים בתוך עידן משלהם? למה הם חיים בבדידות בכל המישורים? למה אינם מתעניינים בנושאים שמעסיקים את כל העולם: הפלורליזם, השוני, הגיוון, הערכים של החיים החילוניים, זכויות האדם, איכות הסביבה, פגעי מזג-האוויר, הזיהום, העוני והאבטלה?

האם דביקותם בבדידות היא המנדה אותם מכל התחומים האלה, או שמא דביקותם באלימות היא אשר גורמת להם להתבודד? האם לא די לחברה הערבית-מוסלמית במאבקים, בשסעים ובתחלואים, של 14 מאות השנים שחלפו? כיצד מתכוננת החברה הזאת להתמודד עם הבעיות של העוני, החולי, הבערות, צמצום מקורות ההכנסה, השפל התרבותי, התפוצצות האוכלוסין, צמצום מקורות המים, האבטלה והתמוטטותו של הנכס העיקרי שנשאר לה - השפה הערבית?

מדוע הנהירה העיוורת לאוקיאנוסים של העבר?