נשמה יתרה במשפט <br>

מורי ורבי, מנחם אלון, חכם גדול היה. בתורה ובמשפט. משנתו חבקה זרועות עולם. הלכה ואגדה, תלמוד ומדרש, משפט ומוסר, מדעי היהדות ואורחות חיים, פילוסופיה וספרות, לשון ותרבות, פיקחות וחכמת חיים. כל אלה חברו להם יחדיו ליצירה עשירה, השובָה את הלב ומרנינה אותו. היקפה הגדול ורבגוניותה משקפים רוחב דעת ונשמה יתרה.

כל ימיו עשה באוהלה של תורה. מבית המדרש של ישיבת "חברון" ועד לבית המשפט העליון, ליוו אותו כל העת רש"י והרמב"ם, הרא"ש והרשב"א, החתם סופר והרב קוק. ממעיינם המפכה, שאב מלוא אוצרות רוח להעשיר בהם את מערכת המשפט של מדינת ישראל, שבתקומתה ראה נס ופלא, ולחם למען הגנתה ושמירתה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אלון היה שופט אמיץ. גם כשנותר בדעת מיעוט, לא נרתע מלהיאבק על עמדותיו. השמירה על חרות האדם וכבודו, ההגנה על כבוד האדם ומעמד האישה, ההכרה ביכולתו המוגבלת של השופט והמשפט לפתור כל בעיה, היו לעמוד האש של יצירתו השיפוטית.

בראש ובראשונה היה אלון "אדון המשפט העברי". מתחום זנוח יחסית, שעמד בשוליים, הפך אלון את המשפט העברי למקצוע ראשי במדעי היהדות ובעולם המשפט. בכוח חזונו הגדול, העמיד דורות של תלמידים ומורים, ועשה להטמעת המשפט העברי בכל אתר ואתר. הן בלימודי המשפט, הן ביושבו על מדין בבית המשפט העליון, נשא בגאון את ערכיה היהודיים של מורשת ישראל, ומזג את יינה הישן והטוב לקנקנה המתחדש של מערכת המשפט בישראל.