המאמינים האמיתיים <br>

נוכחות במושב על הסכסוך הישראלי-פלשתיני בכנס הרצליה זה כמו מעקב אחר הטיפול הנפשי של וודי אלן דרך הסרטים שלו: יודעים שהמטופל הוא חסר תקווה ושהסרט החדש יהיה בדיוק כמו קודמו, אבל בכל זאת מקיימים את הטקס ממניעים של סנוביות. אלא שהמושב השנה היה יותר כמו פְלשבק. חשתי שאני צופה בתמונה האחרונה של אחד הסרטים הקודמים של אלן, "אפרודיטה הגדולה", שבה הטרגדיה היוונית הופכת למופע בברודווי.

המושב כלל שבעה דוברים: ח"כ ציפי לבני, פרופ' שלמה אבינרי, רוברט דנין מן המועצה ליחסי חוץ של ארצות-הברית, מיכאל הרצוג מן המכון למדיניות המזרח התיכון בוושינגטון, יועז הנדל יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית, נתי שרוני יו"ר המועצה לשלום וביטחון ודני דיין, לשעבר יו"ר מועצת יהודה ושומרון. המנחה היה ברק רביד, הכתב הדיפלומטי של הארץ.

לכאורה, מטרת המושב הייתה להציג דעות שונות ולקיים דיון. אלא שכל חברי המושב, למעט אחד, הביעו תמיכה ב"פתרון שתי המדינות", כשההבדלים המזעריים בין הדוברים היו בשאלות של נוהל. אפילו המנחה הבהיר כי דעתו זהה לזו של ששת המשתתפים שתמכו ב"פתרון". "מתנגד המשטר" היחיד היה דני דיין, שהצטרף למושב ברגע האחרון - שמו לא נכלל בתוכנית המקורית של הכנס, והיה צריך לדחוק כיסא נוסף עבורו ממש לפני פתח המושב. התוצאה הסופית הייתה של שבעה דוברים (כולל ה"מנחה") - 86 אחוז - אמרו כי מדינה פלשתינית חייבת לקום ביהודה ושומרון, נגד אחד בלבד שחשב אחרת - תצוגה מרשימה של פלורליזם ואיזון.

תעודת אינטליגנציה

ציפי לבני, שמפלגתה מייצגת 5 אחוזים בכנסת, פתחה בכך שהיא מדברת בשם הרוב, ומייד אחר כך הסבירה מדוע הקמתה של מדינה פלשתינית היא צורך כה דחוף: עוד מעט חמאס ישתלט, וכשזה יקרה, לא תהיה יותר אופציה של הסכם עם הפלשתינים. האם לבני מודעת לטפשות שבנימוקה? כי הרי אם, כפי שהיא עצמה מודה, יהיה ביו"ש שלטון של חמאס, מה הטעם לחתום היום על הסכם עם פת"ח, שחמאס ישליך מחר לפח האשפה? אך יותר ממה שמעיד עליה, ועל ה"רוב" שהיא מתיימרת לייצג, ה"היגיון" המשעשע שלה, מעידים דבריה על הדרך שבה היא תופסת את זכויותיה של ישראל. היא אומרת כי הסכם שלום הוא הנקודה הארכימדית של קיומה של ישראל, וכי הוא זה המעניק לגיטימציה לישראל. במילים אחרות, זכויותיה של ישראל ועצם קיומה אינם עומדים בזכות עצמם, אלא אך ורק אם הם מקבלים את אישור העולם (ובמיוחד של אויביה של מדינת ישראל).

אפילו אהוד ברק אמר במהלך המשא-ומתן ובקמפ דייוויד ביולי 2000 (בעשותו שימוש באותו ביטוי ממש), כי הנקודה הארכימדית של קיום ישראל היא הר הבית. ללבני, נקודה זו אינה קדושה ואינה היסטורית (יש להניח כי ברק התייחס דווקא לאפשרות האחרונה). בעיניה, לישראל יש זכות קיום אך ורק אם מבקריה מסכימים לכך. ללבני יש אותה בעיה של "חוּצניות" ברמה האישית, שמסבירה מדוע עברה במשך השנים מטמורפוזה והפכה לדברר את הארץ. דווקא משום שהאינטלקטואלים במינוי עצמי מעניקים תעודת אינטליגנציה רק לאלה הנשבעים אמונים לפתרון שתי-מדינות, ודווקא משום שלבני היא אינטלקטואלית לייט הסובלת מרגש נחיתות כלפי הברנז'ה, היא הפכה להיות יותר קדושה מן האפיפיור. לא בכדי בירך אותה אבינרי בפומבי במהלך ה"דיון" על הצטרפותה למועדון האקסקלוסיבי של הנאורים, אחרי שנים של שהייה באפילה של הליכוד.

"מועדון אקסקלוסיבי" היה הביטוי שבו השתמש רביד לתאר את אלה שתמכו ב"פתרון". זה טיפוסי לאופן שבו השמאל בישראל מנסה להפחיד את אלה שאינם מתיישרים לפי קו המפלגה: אנו המיוחסים. אחר כך הוכיח רביד את הקהל על מה שכינה "האפרטהייד של ישראל נגד הפלשתינים", וטען כי על-מנת לסיים את ה"אפרטהייד" הזה, יש להקים מדינה פלשתינית במהירות האפשרית בכל יהודה ושומרון.

טיהור יהודה ושומרון מיהודים

רוברט דנין גער בממשלת ישראל על כך שהיא טוענת כי אין לה שותף להסכם לשלום. לדבריו, כשאומרים לאנשים שאין שותף, הם בסוף מאמינים בכך. דנין לא דן כלל בשאלה האם אש"ף הוא צד אמין לשלום. טיעונו לא היה היסטורי אלא פסיכולוגי: כמו שניתן לשכנע אנשים שאין שותף לשלום, כך ניתן לשכנעם שישנו שותף כזה. עצם הנכונות של הטענה אינה רלוונטית. מה שחשוב הוא האמונה (ראו מאמרי "הדת הקדושה").

מיכאל הרצוג טען טענה שאין להגדירה אלא כפנטסטית: עלינו לשאת ולתת עם הפלשתינים כדי שנוכל לומר לעצמנו ולכל העולם שניסינו. מה בדיוק היו השיחות בקמפ דייוויד ב-2000? ושיחות טבה בדצמבר 2000? ומה עם הצעתו של אהוד אולמרט למחמוד עבאס ב-2008? לא ברור לי איפה בדיוק היה הרצוג בשתיים-עשרה השנים האחרונות.

יועז הנדל אישר בפומבי כי הוא מסכים עם ציפי לבני (לזמן מה
הוא אף שקל לרוץ לבחירות לכנסת ברשימתה "התנועה"). הוא גם טען כי "העם בישראל מקבל את פתרון שתי-המדינות" (למעשה, למעלה מ-50 ח"כים דווקא מתנגדים לו: 12 מן הבית היהודי, 28 ח"כים מהליכוד-ביתנו (אם אין כוללים את בנימין נתניהו, את צחי הנגבי ואולי את סילבן שלום) ולפחות שני שלישים מ-18 חברי הכנסת של הסיעות החרדיות).

נתי שרוני קרא "להיפטר מן השטחים הכבושים", והקרין סרטון קצר של דרור מורה, מחבר "שומרי הסף". הסרט מסביר (בליווי של מוסיקת רקע רכה) כיצד יש לטהר את יהודה ושומרון ממתיישביהם היהודיים.

דני דיין טען כי פתרון שתי-מדינות אינו בר-השגה, היות שהפער בין המקסימום שעליו מוכנה ישראל לוותר והמינימום שהפלשתינים מוכנים לקבל (כפי שהוכיח עבאס בדחותו את הצעת אולמרט) - גדול מדי. הוא הציע לשפר את המצב הנוכחי על-ידי מתן זכויות אזרחיות מלאות לפלשתינים הנמצאים בשליטת הרש"פ, ואילו את ענייני הביטחון להותיר בידי ישראל בלבד. על כך ענה לו אבינרי כי הצעתו שוללת מן הפלשתינים את זכויותיהם הלאומיות המלאות ובכך היא מהווה אי-צדק. סוף סוף היה דיון, שהיה החלק היחיד המעניין של המושב. ההבדלים בין אבינרי ודיין לא הייתה גדולים: אבינרי אינו באמת מאמין שפתרון הוא אפשרי, אך למרות זאת הוא מעוניין להמשיך לנסות. דיין באמת אינו מאמין כי פתרון אפשרי, וחושב שאין טעם לבזבז את הזמן בהטחת הראש בקיר.

אך הוויכוח בין השניים העלה שאלה חשובה: האם לגיטימי להעניק לפלשתינים זכויות אזרחיות מלאות אך לשלול מהם זכויות לאומיות?

לדעתי, יש לענות על השאלה בחיוב, וזאת מארבעה טעמים:

הטעם הראשון, משום שה"פלשתינים" אינם באמת מהווים עם נפרד, אלא הם חלק מן האומה הערבית, שיש לה 22 מדינות.

הטעם השני, משום שהנרטיב הפלשתיני הוא רמאות, והנקודה הארכימדית של ה"פלשתיניזם" היא השמדת ישראל.

הטעם השלישי, משום שהפלשתינים מודים בגלוי כי לא יתירו שום מיעוט יהודי ב"מדינה הפלשתינית", בעוד שבמדינת ישראל יש מיעוט ערבי בלתי מבוטל.

והטעם הרביעי, משום שמדינה פלשתינית לא תישאר מפורזת, היא תמשיך להסית את אוכלוסֶיה נגד ישראל והיהודים, ובסופו של דבר ישלוט בה חמאס, והיא תהפוך לבת ברית של הגרועים שבאויבי ישראל, במיוחד - אירן.

אלה הן סיבות טובות מאוד להעניק לערבים ביו"ש זכויות אזרחיות מלאות, אך לא שום זכויות לאומיות.

לקראת סיום המושב, ניסה רביד בכל כוחו לברר אם נתניהו אכן ינקוט צעדים מעשיים להקמת מדינה פלשתינית (החלום של השמאל הישראלי). אבינרי השיב כי אינו סבור שזה יקרה, בשל חינוכו ה"רוויזיוניסטי" של נתניהו. בהתייחסו לראש הממשלה, אמר אבינרי: "הישמרו מאנשים שהם מאמינים באמת, מפני שמאמינים אמיתיים לעולם אינם מודים בטעותם".

יפה אמרת, פרופסור. אתה כמובן לא הבחנת שבלי כוונה לעגת בדבריך למאמיני "שתי המדינות" כמוך. נתת לי סיבה טובה לצחוק. תודה לך על כך שהפכת טרגדיה יוונית למופע של ברודווי.