היסטוריה ומשפט פרשת אקרית ובירעם הן דוגמאות חשובות לקרימינליזציה מדינית, כלומר מעשה קרימינאלי(פשע) של המדינה, אבל גם ביטוי לאי היותה שחקן לאומי, כלומר לאי היותה מדינת לאום דמוקרטית כמקובל במערב.
אקרית נכבשה ללא קרב ב-29.10.48 וארבעה נציג הכפר חתמו על הסכם כניעה זמני, שבעקבותיו נמסר נשק של חמושים ונמסר מידע על מוקשים שהונחו בין הכפר לכביש הראשי.
באותה עת היו בבעלות הכפר ששה עשר אלף דונם כשמתוכם 73 דונם שימשו למגורים, 324 למטעים, 1588 לגידולי שדה ו-14,028 דונמים אדמת טרשים.
ב-26.9.49 הוכרז הכפר כאזור ביטחון. ב-10.9.51 הוציא האלוף יוסף אבידר צו פינוי שנשא את התאריך 6.11.48 והוא הופנה אל כל תושבי אקרית. אנשי הכפר שהגישו מספר עתירות לבית המשפט הגבוה, הגישו בערב חג המולד 1951 עתירה וטרם מיצויה פוצץ הצבא את הכפר.
עתירות בשנות החמישים הסתיימו במרץ 1953 עם חקיקת חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), שהכשיר באופן רטרואקטיבי הפקעת קרקעות תוך קביעה שבנסיבות מסוימות ניתן להעבירן לרשות פיתוח, ואדמות הכפר אקרית הופקעו לטובת רשות הפיתוח ב-3.9.53.
מאבקם של תושבי אקרית נמשך גם בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אבל נתקל בהתנגדות ממשלתית. (מאז ומעולם), וגם מנחם בגין שהבטיח שיבה לעקורים, לא עמד בהבטחתו ואריק שרון שעמד בראש ועדת שרים שדנה בעניינם, התנגד לחזרתם והם לא הוחזרו.
אעיר שהמקרה של הכפר בירעם דומה לזה של אקרית (ולכן לא פותח), אולם דווקא אקרית עלתה באחרונה לחדשות בשל חזרת בני הדור השלישי לשרידי הכפר מרצון להתיישב בו ולקבוע עובדות בשטח.
גם בשנות ה-90 של המאה הקודמת נאבקו תושבי הכפר אקרית לחזור לכפרם. ב-26.6.03 פסק בג"ץ ש"מדרך התנהלות ממשלות ישראל השונות בפרשת עקורי אקרית ובירעם ניתן להסיק שהתפתחה
הבטחה שלטונית מחייבת כלפיי העותרים להחזירם לכפריהם". אך למרות זאת דחה בית המשפט את העתירה בצדדו בעמדת הממשלה שהשינוי בנסיבות אינו מאפשר שיבם העקורים לכפריהם.
בדברי "כיבוס" משפטיים ציינה השופטת
דליה דורנר "כך הוא לעת הזאת,שכן סבורה אני שאותו חוב של
כבוד של המדינה- כפי שכונה בדוח ועדת ליבאי- שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי אפוא- אם יחול שינוי במצב המדיני- לשקול פתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו איזור".
ההתפתחות האחרונה בקשר להחזרת תושבי אקרית וברעם היא הצעת החוק של חברי מר"צ שהונחה על שולחן הכנסת ב-13.3.13 שנסבה על הקצאת 1,200 דונם להקמת אקרית כישוב קהילתי ואותו שטח להקמת בירעם, גם היא כישוב קהילתי. צוין בהצעת החוק ש"שובם של עקורי אקרית ובירעם יהיה על בסיס שני עקרונות: א. החזרה לכפר תהיה על בסיס הסטאטוס קוו שנוצר באזור ולא תילקח אדמה מעובדת או בנויה מתושבי האזור ומקיבוציו. ב.החזרת התושבים לכפריהם תתחשב בהתפתחות הכלכלית העתידית של כל תושבי האזור".
שיח מוסרי ודמוקרטי
התנהגות המדינה באמצעות האורגנים שלה, ממשלה כמו גם הצבא , בהקשר לתושבי אקרית ובירעם (הדוגמאות הבאתי מאקרית) היא דוגמה להתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסת המוסר בהיותה מקרה ברור של עושק רכוש ואדמות.
בהתחשב בעובדה שמדובר בכפרים ידידותיים בעת הכיבוש בשנת 1948, שהפכו לאזרחים נאמנים למדינה, הרי יש בפגיעה ברכושם ובהם בגדר הפרת קדושת הקניין,שלטון החוק,כבוד האדם, וחופש התנועה , פגיעות המאפיינות משטרים שאינם דמוקרטים.
מדובר בהפרות ליבת עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, מה שמעיד על חוסר היות ישראל דמוקרטיה ליברלית.,מה גם שמדובר על הפרות לאורך זמן תוך שימוש באמצעים שאינם דמוקרטי (פינוי צבאי)
שיח לאומי-פוליטי
חוסר הנכונות להחזרתם לכפריהם בטענה הגלויה או המשתמעת של חשש מתקדים להחזרת פליטים פלשתינים יש בכדי להעיד שאזרחותם הישראלית של תושבי אקרית וברעם וצאצאיהם היא רק בגדר מעטה שניתן להסיר, באשר מי שבאמת חשובים, אינם האזרחים כאזרחים, אלא המוכרים כיהודים שלמענם הוקמה המדינה "היהודית והדמוקרטית",זאת מעצם אי ההכרה בזכויות בסיסיות של אזרחים שבגישה המערבית מהווים חלק מהלאום הטריטוריאלי האזרחי של המדינה.
מכאן ברור שאין ישראל בגדר מדינה טריטוריאלית של כלל אזרחיה, ( בין אם הם אוהדי ציונות לא יהודים, כמו מרונים או דרוזים, ובין אם הם לא), אלא רק של יהודיה. ניתן לומר במילים אחרות שישראל מעבר ל"שכבת המדינה" בעלת האזרחים הינה בגדר קהילה יהודית במהותה.
ככזו, מובנת ההתנהגות בפרשת אקרית ובירעם. החמור הוא שהתנהגות של קהילה ולא של המדינה יוצרת בהכרח מתח ועלולה להביא למשבר בין אזרחי הקהילה ("העדיפויים") לבין אזרחי המדינה.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
