רישיון להרוג

השימוש בנשק לחיסול חשבונות אישיים הפך כבר מזמן לנורמה בארץ. חדשות לבקרים נשלף לצורך כך האקדח הטעון, בבחינת רישיון של ממש להרוג. הזילות הנורא של שימוש בכלי-ירייה לצרכים פליליים צריך היה כבר מזמן להדליק נורה אדומה אצל מי שמופקדים אצלנו על ביטחון הציבור. אלא שבמקום להקדים רפואה למכה אפשרית, לומדים את הלקח המר רק לאחר מעשה. ממש כמו אותה בת-יענה שטומנת את ראשה עמוק בחול.

הקלות הבלתי-נסבלת של נשק חופשי, ללא פיקוח וביקורת הולמים, הפכה כבר מזמן למכת-מדינה. הדברים אמורים בחייל הרשאי לשאת את הנשק הביתה, בתום שירותו הצבאי בבסיס, וגם באותו מאבטח שירה באשתו בתום משמרתו במוסד חינוכי.

שימוש חופשי

מחריד לגלות שאין שום ביקורת על השימוש בנשקו של חייל מחוץ לבסיסו הצבאי, או מחוץ למקום-עבודתו של המאבטח האזרחי. כל אחד מן השניים יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו, כי הנשק הזה, שמגיע הביתה, אינו מוסתר בכספת נעולה. בתור שכזה הוא עלול לשמש כגורם לחיסול חשבונות אישיים, אם לא ליפול לידי ילדים.

הנשק חייב להיות מאופסן במקום-מבטחים בתום השימוש בו לצורכי ביטחון או בטיחות. חלפו הימים של מילות המנון הפלמ"ח - "כל בחור וטוב לנשק". במקומן ראוי לאמץ את מילותיו של המשורר נתן אלתרמן: "אל תתנו להם רובים".

במשטרת ישראל מצויים נתונים מדאיגים על למעלה מאלף אירועי-ירי בלתי-חוקי במרוצת השנה האזרחית החולפת. כדור האקדח שירה שלשום מאבטח בית הספר מפתח-תקווה באשתו ושגרם למותה, הוא רק, מן הסתם, האחרון שבהם. במצב הקיים זהו אות-אזעקה לכך שאירוע כזה רק עלול לחזור על עצמו בהקדם. הגיעה לכן העת לפקח ביתר-שאת על השימוש בנשק גם מחוץ למתחם הצבאי או האזרחי-בטיחותי, אם לא לאסור אותו כליל.