בוגי הליקופטר ומונית הכסף

זילות כלפי הקופה הציבורית היא בת-לוויה נאמנה של הזלזול כלפי הציבור. זה אינו רגע של טעות, ואין מדובר באירוע אקראי או חד-פעמי. פעם ראשונה עומדת לו לאדם חזקת הטעות. בפעם השנייה מתעורר חשד של חולשה מוסרית, ובפעם השלישית כבר מדובר בעבריין מועד.

האירוע הראשון היה טיסת מסוק בעת שהיה רמטכ"ל וטס לחתונה. האירוע השני היה תפיסת חזקה במתחם השמירה שהקים משרד הביטחון על מקרקעי ציבור, על-מנת לשמור על ביתו. והאירוע השלישי אירע בתוך ימים מעם שהתמנה כמחליפו של נהנתן אחר.

זה לא האיש שאימץ לעצמו שם חיבה "בוגי". זה מנגנון שלם שמניף אל על את המושחתים, חסרי המוסר, נטולי הערכים ושולחי היד אל הקופה הציבורית. משליחי ציבור לשולחי יד. היה רמטכ"ל שהורה לאסוף תרמילים ריקים של כדורי-ירייה, והיה אחר שהקים את פרויקט החינוך והאימוץ לצה"ל של נוער שוליים. ואז הגיע דור של נהנתנים, ראוותנים, גאוותנים, העושים בשררה לשירותם ולתועלתם האישית.

זו כבר מזמן לא הגלידה של נתניהו, ולא המאפרת שלו, גם לא הניקוי היבש של רעייתו הנדחפת, ואפילו לא הוצאות הניקיון של הארמון. כבר לא מדובר בסעיפי ההוצאות השוליות, לא בפינוקים ולא בטיסות מונית הכסף של הבוגי.

אנחנו כבר מזמן באירוע שונה לגמרי, שטיסות הן רק הכסף הקטן מתוך העוול של עוגת השחיתות הגדולה. הכסף הגדול באמת אינו נראה. מחצבים וים המלח עם קומבינות של משפחת עופר, אוצרות טבע בדמות זכיונות לגז עם משפחות כמו תשובה, וזכיונות לאורניות עם ראש המוסד לשעבר, פצלי שמן וקומבינות של ליברמן-לנדאו, ועדת הכספים וקומבינות של "נשר" מלט עם יחימוביץ' ודנקנר, ועוד לא הגענו לשוק הפיננסי, לשוק הנדל"ן, לשוק התקשורת, ועוד היד נטויה.

אלה באלה הם מעורבים כמו אולם גדול של סדום ועמורה, הון ושלטון, מורמים מעם וכיסיהם מלאים, פיהם נוטף ויסקי ומעלה צחנה של סיגרים, בישיבות ביטחוניות בווילה בגלילות, בעת דיונים ביטחוניים. הראש נתון בסדן של מיליארדר העושה את הונו מהימורים, והוא מתגורר לו בקיסריה, או ברחביה, או באחד מנכסיו האחרים, בעודו מפזם להנאתו את הפזמון "אין ארוחות חינם".

העם המצרי התעורר יום אחד וגילה שהקומבינה של שרון ומובארק, עם יוסי מימן ובתיווכו של נמרוד נוביק, עולה להם במחיר הגז המצרי העוצר לישראל במחיר מגוחך, ומישהו בדרך מלקט על חשבונם שלמונים שלא מן הצדק. המצרים יצאו לתחריר. הישראלים הלכו לבחירות, ובחרו שוב את אותה הזוהמה המוסרית.

זה לא בוגי הליקופטר, ולא מונית הכסף. זו הבורות של הבוחר הישראלי שמחזירה את הפושעים שוב ושוב אל פתח הכספת ומכבה את האזעקות, מרדימה את השומרים, ומשמנת את המכונה הקרויה הון-שלטון. לא יאיר לפיד, ולא אלף כמוהו, או טובים ומוכשרים ממנו, יכולים לפרק את המנגנון הזה. העבדים מאוהבים בעריצים. סוגדים להם. אמירה ביטחונית קטנה והעבדים מהדקים לעצמם את האזיקים ומודים למושחתים על טוב ליבם, בעד הלחם הדלוח והמים העבשים.

וכדי להשלים את המחזה, חוגגים את חג החירות.