לכבוד שבת הבאה עלינו לטובה, נפתח באמירה של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, מחבר "חפץ חיים" ו"משנה ברורה". ר' ישראל מאיר, שנפטר בשנות ה-30, היה עד לתופעה של ריבוי ספרים תורניים, אלא שהכמות לא בהכרח הבטיחה איכות, והוא הטיל את האחריות על הרכבת:

בימים עברו, כאשר רב בישראל היה כותב ספר ונוסע להדפיס אותו בוורשה, הוא היה עולה על עגלה, נוסע לאיטו ומגיע בערב לעיירה כלשהי. כפי מצות הנימוס, היה נכנס לביתו של רב המקום ומגלגל עימו בדברי תורה. אגב כך היה הרב המקומי מראה לו, שפלפול מסוים בספרו אינו נכון. למחרת המשיך המחבר בדרכו, ושוב הגיע לעיירה, ושוב נכנס לרב המקומי. הלה שלף ספר והראה לאורחו, כי חידוש פלוני בספרו כבר מופיע בדברי קדמונים. כך המשיך גיבורנו יום אחרי יום, עד שכאשר הגיע לוורשה - גילה שלא נותר כמעט דבר מספרו, וממילא לא הדפיס אותו. אבל היום - סיים ר' ישראל מאיר - הרב עולה על הרכבת, מגיע לוורשה תוך כמה שעות ומדפיס דברי שטות.

הדברים אמורים, להבדיל, בשרי ממשלתנו. פעם היה צורך בדובר, ביועץ תקשורת, במזכירה - במישהו שיתווך בין השרים לבין עמך ישראל. ממילא היו הדברים עוברים בדיקה, חשיבה, וידוא. וממילא היו בדרך נשמטים שטויות ואי דיוקים. אבל היום - פותח השר את דף הפייסבוק שלו, מקליד את דבריו ומשגר אותם לחלל האוויר, ללא כל בקרה ומחשבה.


מה לנו כי נלין


עמדנו כאן על מנהגו של יאיר לפיד לשתף את כל היושבים בציון בדיוניו ובהגיגיו, מנהג שהביא אותו לומר דבר שטות ולפיו מי שמשתכר 20,000 שקל בחודש שייך למעמד הביניים. גורם מקצועי היה מראה לכבוד השר, שכידוע אין לו שמץ של מושג בענייני משרדו, שסכום זה ממקם את מחזיקו בעשירון התשיעי. אבל מה לנו כי נלין על לפיד, עיתונאי ללא תעודת בגרות, אם שרת המשפטים - עורכת דין ופוליטיקאית מנוסה - עושה כמעשהו?

"אני מאמינה שיש להשאיר בתוקפו את האיסור לגרום סבל כה רב לבעל חיים בגלל תאווה אנושית", מיהרה השרה להגיב בפייסבוק על פרסום לפיו בית משפט התיר לפטם אווזים, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. אך אם הייתה לבני טורחת לקרוא את פסק הדין בו מדובר, ואם מישהו בסביבתה היה מסנן את דבריה, הם כלל לא היו נאמרים. למה? מסיבה מאוד פשוטה: פסק הדין אינו אומר את זה.

בית המשפט המחוזי מרכז זיכה מחמת הספק את רן וחנון, אשר הואשם בהתעללות והתאכזרות לבעלי חיים בשל פיטום אווזים במשך שבוע במרץ 2007. השופטים הסתמכו על חוות דעתה של וטרינרית מטעם המדינה דווקא, אשר אמרה שאינה יכולה לקבוע האם שיטת ההלעטה - להבדיל מפיטום - בה נקט וחנון אכן מפחיתה כטענתו בצורה משמעותית את הסבל הנגרם לאווזים. המסקנה, קבעו השופטים, היא שווחנון ראוי ליהנות מן הספק, שכן במשפט פלילי - כידוע - יש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

ואז באה הפיסקה האחרונה של אברהם טל, זהבה בוסתן ויחזקאל קינר: "אין בזיכוי זה כדי להכשיר את שיטת פיטום האווזים נושא הערעור, שכן הוא מבוסס על כך שהמשיבה לא הציגה בפני בית המשפט קמא ראיות מספיקות, מעבר לספק סביר, לפיה יש בשיטה זו משום עבירה על סעיף 2(א) לחוק שבו הואשם המערער". במילים פשוטות: אם המדינה תוכיח שהשיטה הזו מהווה פיטום אסור - יורשעו מי שישתמשו בה. אם היא לא תוכיח זאת - הרי שאין המדובר בפיטום אלא בהלעטה מותרת. זה מה שנאמר בפסק הדין.


היו לה חמישה שבועות


תאמרו: ללבני לא היה זמן לקרוא ולבדוק, משום שהיה צורך להגיב מיד. אז ראשית, חוסר זמן אינו תירוץ לרשלנות וחפניניקיות של שר. שנית, וזה העיקר: פסק הדין ניתן ב-26 בפברואר, כלומר לפני חמישה שבועות. לבני כלל לא ידעה עליו עד שגורמים אינטרסנטיים גילו אותו והזינו את התקשורת במידע שגוי וחלקי. אז זה שלא מעט עיתונאים כותבים בלי להבין - ידענו מזמן. אבל ששרת המשפטים תגיב בלי לקרוא בכלל? זה באמת שיא.

את התופעה הזו חייבים לגדוע, כאן ועכשיו. רצונם של שרים לשאת חן בעיני הציבור אינו יכול להוות תחליף לאחריות המקצועית והקיבוצית בה הם מחויבים. רצונם בשקיפות אינו יכול לבוא על חשבון החיסיון המוטל מכוח הנוהג ולעיתים גם מכוח החוק על דיונים מקצועיים.

נסיים בעוד סיפור. מנחם בגין היה כידוע מגדולי הנואמים בפוליטיקה הישראלית, ותמיד הסתפק לכל היותר בראשי פרקים בכתב. ואולם, לאחר שנבחר לראש הממשלה, החל לשאת את כל נאומיו המדינייים בנוסח שנכתב מראש. בגין הסביר, שכעת יש משמעות לכל מילה שלו ואין הוא יכול להרשות לעצמו פליטות פה. ואידך זיל גמור.