אני מדמיין את הלך הרוח במדינתנו לאחר פטירתו של ניצול השואה האחרון (אם לא מיד, אז לא הרבה אחר כך). אני רואה בעיני רוחי, מתוך היכרות עם אופי העם שלנו, כיצד יועצות חינוכיות בגיבוי פסיכולוגים בכירים ייעצו להפסיק את מנהגי העמידה בצפירה כדי לא לזעזע ולהפחיד את הילדים בעלי הלב החלש. כאשר מישהו ידבר על השואה, הוא יישמע מיושן, משעמם ומאוד לא זורם. לא מאמינים? נסו כבר כיום לנהל עם כמה שיותר אנשים, שיחות בענייני גירוש ספרד, פוגרומים, עלילות דם או חורבן בית המקדש ובדקו את מידת שיתוף הפעולה מצידם.
סיבה נוספת לכך שהשואה עתידה להישכח, היא, שכבר כיום מצטברות בקרב שונאינו, יותר ויותר הכחשות לטבח עמנו, ואנו, המחפשים להתרצות על-ידי הגויים, עשויים בעתיד לקבל את גרסתם בטענות, שגם אם השואה הייתה באמת, זה היה ממזמן, צאצאי הנאצים וודאי אינם אשמים, אסור לשמור על טינה והגיע הזמן למחול ולהמשיך בחיים. אין לי ספק שרבים יטענו את הטענה הקיימת כבר כיום (אם כי בהקשרים אחרים), כי צריך לקדש את החיים ולא את המתים ושהרבה יתביישו בשואה (כפי שרבים כיום מתביישים ביהודי הגלותי הישן) ויתבעו לפתוח במהרה דף חדש.
אז מי יזכור את השואה בדור שיבוא לאחר פטירתו של ניצול השואה האחרון כשכבר כיום מסתובבות בדיחות ילדים על אותה התקופה? מי יזכור את השואה כאשר הניצולים נפטרים בזה אחר זה, חלקם הגדול בעוני רב וללא הזכויות הבסיסיות המגיעות להם? ומי יזכור את השואה בדור המחפש אחר יותר ויותר תענוגות?
זה מול זה
כאשר קראתי בעיתונים, לפני כמה שנים, על האחוזים הגדולים והמפחידים של הישראלים (חלקם הגדול משכילים), שאינם יודעים את מילות ההמנון הלאומי ואף אינם יודעים פרטים בסיסיים הקשורים בהקמת המדינה, נזכרתי בטענה יפה ששמעתי בעבר: כאשר רוצים לקצר את ההיסטוריה ולהתחיל אותה מלידתה של התנועה הציונית, אז אפילו ההיסטוריה 'קצוצת השורשים' תשכח בשל המחסור בבסיס.
לעומת זאת, מסופר, כי כאשר עבר נפוליאון ליד אחד מבתי הכנסת, במהלך אחד ממסעותיו, ושמע את בכיים של היהודים, התבקשו עוזריו להסביר לו את פשר הדבר. כשהסבירו לו כי באותו יום ממש חל תשעה באב והיהודים בוכים על חורבן בית מקדשם שארע לפני אלף ושמונה מאות שנה, הכריז נפוליאון בהתפעלות כי לעם הזוכר וחי את עברו, צפוי גם עתיד. (סיפור זה מצאתי בפירושו של
הרב לאו להגדת הפסח).
שמירה על קשר עם הדורות הקודמים
מסופר על אדם חילוני שפנה אל הרב, ושאל אותו מדוע מזלזלים בו בניו. השיב לו הרב, כי בעולם החילוני מקובלת הגרסה, שהאדם הינו צאצא של הקוף, ולכן, הדורות הקודמים נתפשים כדומים יותר ויותר לקופים. אצלנו, לעומת זאת, בעולם הדתי, נוהגים לכבד את הזקנים הקרובים יותר ויותר לדור ה'תנאים' והאבות הקדושים. זה אולי סיפור קצת מצחיק, אך בצידו מסר ברור, כי רק חיי האמונה ישמרו על הזיכרון הלאומי ועל הקשר ההדוק עם הדורות הקודמים.
"אל תשלח ידך אל הנער" הינו ספרו המפורסם של הרב ישראל מאיר לאו (רבה הראשי של תל אביב והרב הראשי לשעבר של ישראל) באמצעות רב-מכר זה, ניתן ללמוד בין השאר, על חייו של הרב לאו בזמן השואה ולהיחשף לחלק מפשעי התקופה. ההזדהות עם מחבר הספר שהינו רב נערץ (גם על-ידי החילונים) בתוספת הקריאה על קורות חייו, היא השיטה המנצחת ללימוד התקופה. אך מי יכיר את הרב לאו ומי יקרא את סיפורו בדורות הבאים אם לא הציבור החרדי והחרדי לאומי הקשור בעבותות של אהבה אל רבני העבר, דרכם הם חיים את ההיסטוריה היהודית כולה כולל השואה?
מדי שנה נשמעות הטענות כי החרדים אינם עומדים בצפירה, ולמרות שאני דווקא נוהג לעמוד בכל הצפירות, אשאל אתכם שאלה: מה הכי חשוב לדעתכם? מי עומד או מי יזכור?
