מעילה באמון הציבור

קשה לומר מה היה שערורייתי יותר: האופן בו פעל דני דנקנר כאשר עמד בראש בנק הפועלים, או האופן בו טיפל בנק ישראל בבעיה.

נתחיל עם דנקנר. נכון שמדובר בעדי תביעה, נכון שיש עדים בעלי חשבון אישי ארוך עם דנקנר, נכון שאנחנו רחוקים מאוד מפסק דין במשפטו. ועם כל ההסתייגויות הללו, התמונה המצטיירת במשפטו של דנקנר מטרידה ביותר. בנק הפועלים, השני בגודלו במדינה ועד לא מזמן הגדול ביותר בישראל, מתנהל כמו אחוזה פרטית. היו"ר מתערב בהחלטות, היו"ר מקבל הלוואה בנוהל לקוי, היו"ר מחליט על מינויים - כאילו אין מנכ"ל ואין הנהלה ואין דירקטוריון ואין רגולטור.

ומה עם בנק ישראל? הוא לומד על מה שקורה, ובהחלט מגיב במהירות ובתקיפות - אך במחשכים. עד היום, ארבע שנים לאחר הדחתו של דנקנר, לא שמענו בצורה רשמית ופומבית מה הייתה הסיבה לכך. נתחיל מזה, שהתנהלות כזו פוגעת בזכויות יסוד של דנקנר עצמו - שהציבור יידע את האמת, ושלא יהיה מקום לכל מיני שמועות פרועות ופרועות עוד יותר.

נמשיך בזה, שהציבור הוא לא רק הלקוח של בנק הפועלים אלא גם הבעלים שלו. שרי אריסון מחזיקה בכ-25% בלבד ממניות הבנק (אחרי שרכשה את חלקה של משפחת דנקנר), ובכל היתר מחזיק הציבור. אבל בנק ישראל משאיר את הבעלים/הלקוחות באפילה גמורה, כאילו שהעסק אינו נוגע להם. יתרה מזו: בנק ישראל עצמו התנהג כאילו שהוא גוף פרטי, ולא גוף ממלכתי ראשון במעלה המופקד על אינטרסים ציבוריים ראשונים במעלה.

הסיבה לכך היא התפישה עתיקת היומין של הפיקוח על הבנקים, הדואג בראש ובראשונה ליציבות הבנקים ורק לאחר מכן לטובתו של הציבור. מסיבה זו, למשל, דאג הפיקוח לחסל שורה של בנקים קטנים שיכלו להכניס עוד קצת תחרות למערכת. בענייננו, כפי שאומר משה שרעבי בצורה הכי גלויה, בנק ישראל חושב שכל מגעיו עם הבנקים צריכים להתנהל בחשאיות כדי שלא לפגוע באמון הציבור בבנקים.

הגישה הזו יוצרת מעגל של אבסורד. בנק ישראל אומר שהנכס החשוב ביותר שיש לבנק הוא אמון הציבור, ולכן לא צריך לספר את כל האמת על מה שמתרחש בו. ואז בנק ישראל רוצה שהציבור יתן את אמונו בו-עצמו, ויאמין שהוא-הוא הדואג לאינטרסים שלו אל מול הבנקים. אבל אז אומר בנק ישראל, שהדבר החשוב ביותר הוא יציבות הבנק - ולא זכויותיו של הציבור כלקוח וכבעלים.

לכן, אם לענות על השאלה בה פתחנו, דומה שההתנהלות של רוני חזקיהו וסטנלי פישר הייתה עוד יותר שערורייתית מזו של דני דנקנר. הוא עשה את שעשה כאיש עסקים; הם עשו את שעשו כעובדי ציבור בכירים ביותר. אם להביא את הדברים להגזמה, אזי מאנשי עסקים לא תמיד מצפים להתנהגות הכי ישרה והכי מסודרת, אבל מבנק ישראל אנחנו מצפים בדיוק להיפוכם של דברים. במובן זה, פישר וחזקיהו מעלו באמונו של הציבור.