יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, קיבל הכשר בדיעבד לאחוזת הענק של המשפחה בעתלית, לאחר שבנק הפועלים העביר תרומה כספית למועצה האיזורית חוף הכרמל בה שוכן היישוב. כך מגלה (יום א', 17.6.12) פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את ערעורם של דני ושושנה דנקנר על החלטת הוועדה המחוזית שלא להכשיר את הבנייה הבלתי-חוקית שלהם.

מדובר באחוזה בשטח בנוי של כ-600 מ"ר, אשר נבנתה על קרקע שהחכיר מינהל מקרקעי ישראל לחברת תעשיות מלח שהייתה בשליטת משפחת דנקנר. המינהל הגיש בנפרד תביעה לסילוק ידה של המשפחה מן המקום ולהריסת האחוזה, אשר נבנתה בלא היתר ובניגוד לתוכניות החלות על המקום, המאפשרות רק בניית דירות קטנות לצורכי העובדים במפעל המלח בעתלית.

בשנת 2003 אישרה הוועדה המקומית מורדות כרמל בדיעבד את בניית האחוזה, ובשנת 2007 היא אושרה גם בידי ועדת המשנה של המועצה המקומית עתלית. כעבור חודשיים החליטה הוועדה המחוזית לבטל את ההיתר, ובשנת 2008 שבה הוועדה המקומית ודנה בנושא, תוך שמהנדס הוועדה, ד"ר דניאל סנרמן, טוען שניתן לאשר את הבקשה.

בתגובה לכך אמר חבר הוועדה, גלי הוס, כי "המועצה קיבלה מבנק הפועלים תרומה לפני מספר חודשים" ומאחר שהעותר הוא יו"ר בנק הפועלים והוא והבנק הם המבקשים, נוצר ניגוד עניינים שאינו מאפשר לוועדה המקומית לדון בבקשה. סנרמן השיב, כי לפי המידע שבידיו - התרומה לא ניתנה במישרין למועצה האיזורית, אלא לפנימיית "כפר גלים" השוכנת בתחומה, ולכן אין בעיה לדון בנושא; בעקבות תשובה זו, עזב הוס את הישיבה ובקשתו של דנקנר אושרה פה אחד.

על החלטה זו ערערו נציגות שרי הפנים והגנת הסביבה בוועדה המקומית, שרון ברקת ויהודית מוסרי, בפני הוועדה המחוזית. זו קיבלה את הערעור לאחר שקבעה, כי לא ניתן להקים בניין מגורים כה גדול במקום זה. דני ושושנה דנקנר ערערו על ההחלטה, והשופטת ברכה בר-זיו דחתה את הערעור.

בר-זיו אומרת: "דין העתירה להדחות - ולו מן הטעם כי ידיהם של העותרים אינן נקיות ואל לו לביהמ"ש המינהלי להעניק סעד לעותרים שכאלה". היא עומדת על כך שהבנייה הבלתי חוקית הפכה למכת מדינה ומוסיפה: "מדובר בעותרים שהביעו זלזול מופגן בחוק כאשר בנו ללא היתר (ו/או הוסיפו בנייה ללא היתר על בניה קיימת במימדים קטנים) בניין רחב ידיים על קרקע ציבורית שלא הוחכרה אפילו לעותרים אלא לחברת המלח לישראל למטרת ניהול מפעלי מלח ומגורי עובדיה וכאשר אחד העותרים הינו דמות מרכזית במשק ומי שבידיו היה מופקד ניהולו של בנק מהגדולים במדינה".

לדברי בר-זיו, אין צורך להיכנס לעומק טענותיהם של דנקנר, שכן אין חולק על כך שהתוכניות אינן מאפשרות הקמת מבנה כה גדול. "הדין החל על העותרים כמוהו כדין החל על כל מי שבנה על השטח שייעודו 'תעשיה זעירה' ויבקש להכשיר את הבנייה שביצע", היא אומרת. עוד קובעת בר-זיו, כי דנקנר אינם יכולים להסתמך על היתרים שאולי ניתנו בעבר, וכי המדינה רשאית לפעול בכל עת נגד בנייה בלתי חוקית ולא תישמע טענת שיהוי בהקשר זה. דנקנר חויבו בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל.