החברה הישראלית ומערבולת הזהות

1. בסבך הדיון הציבורי בסוגיית השוויון בנטל נעלם כמעט לגמרי חלקה השני של המשוואה: מקומו של לימוד התורה בחברה הישראלית. האם ישראל כמדינה זקוקה ללומדי תורה, ללימוד תורה, לבתי מדרש תורניים? אני לא מכוון לתשובה כללית בנוסח "כן, למה לא?" או "כשם שיש סטודנטים למדעי הרוח, כך לא יזיק שיהיו לומדי תורה". ככלל, חשוב לנתק את השאלה מהזיהוי האוטומטי הנבער של תורה עם כל יהודי עבדקן. לא כל יהודי מזוקן הוא תלמיד חכם ולבטח שאינו רב (לפני שפונים בתואר הזה ומוזילים את מוסד הרבנות, כדאי לשאול את בן שיחכם, אם הוא רב. תופתעו). ובכן, האם אנו זקוקים ללומדי תורה בתוכנו? השאלה צריכה להרעיד את אמות הסיפים של קיומנו כחברה וכעם, משום שהיא כרוכה לבלי הפרד בשאלת הזהות שאנו מתחבטים בעקביה זה שנות דור.

מדינת ישראל הגיחה מרחמה של התנועה הציונית, שנולדה לתנועת ההשכלה היהודית. שתי תנועות יהודיות במאות ה-18 וה-19 מרדו בסדר הישן של העולם היהודי: ההשכלה והחסידות. מצבו המדיני, החברתי והכלכלי השפל של העם היהודי הוביל המוני צעירים לשבור את המסגרת ולצאת לעולם. לא תמיד המרד היה טוטאלי; לפעמים היה ניסיון לשלב בין אורח החיים הדתי להשכל, אבל עם הזמן, במקומות שונים, לבש המפעל המשכילי אופי מיליטנטי במאבקו בדת היהודית, וראה בה גורם מעכב ואשֵמה עיקרית במצבו הירוד של העם.

ככל שנקפה המאה ה-19, נכזבה תוחלתם של המשכילים מרעיונות השילוב והאינטגרציה בחברות שבצילן ביקשו להסתופף. הפרעות בדרום רוסיה בתחילת שנות ה-80 של אותה מאה חתמו במידה רבה את תקופת ההשכלה. אלפי צעירים שעזבו את העיירה היהודית (השטעטל) לא רצו להשלים את המהלך בהיטמעות ובהתבוללות, למרות שניתקו עצמם לגמרי מאורח החיים הדתי.

כך נולד טיפוס היהודי התלוש, שיצא להרגשתו ממצרים ולא הגיע אל הארץ המובטחת. כניסתה של הציונות להיסטוריה נפלה כפרי בשל. הציונות הצילה את הצעירים האלה; היא איפשרה קיום יהודי לאומי, שבו המסורת הדתית הייתה לעניין פרטי לא מחייב. כך זוהה אורח החיים הדתי עוד בסוף המאה ה-19 עם הקיום הגלותי, לקראת יצירתו של היהודי החדש.

2. זה כ-200 שנה נתונים העם היהודי והחברה הישראלית במערבולת זהות. מי אנחנו? מבחינה זאת, גם הוויכוח המדיני והפוליטי בתוכנו נוגע בשורשו לסוגיה זו. עתידם של חבלי יהודה ושומרון, וירושלים בראשם, קשור לבלי הפרד עם המסומנים העומדים מאחורי חבלי הארץ הללו.

האם אלו "שטחים" גרידא או מגדירי זהות. כל זמן שהמקומות לא היו בידינו, יכולנו להתפלפל ולהתגעגע. אולם, משעה שערש קיומנו כעם חזר לידינו, הפכה שאלת הנסיגה ממנו לסוגיה קיומית. האם יוכל הבית השלישי לעמוד על מכונו לאורך ימים אל מול ויתור על המקומות, שבסיבתם התחלנו את המהלך ההיסטורי של שיבת ציון?

גם מקומה של התורה או של המסורת הדתית קשור לבלי הפרד עם זהותנו כעם וכחברה. האם די לנו שחזרנו ארצה, שפתנו עברית, הקמנו תרבות עברית מפוארת ולוח השנה הוא יהודי? עם השנים העדפנו לעזוב את העיסוק במסורת הכבירה שלנו לטובת החלק הדתי-חרדי בתוכנו. כמה מאיתנו נחשפו ללימוד מעמיק בתנ"ך, במשנה, בתלמוד על פרשניו, במדרש, בספרות חיצונית, בפילוסופיה יהודית, בשירות הקודש לסוגיהן, בזוהר, בקבלה ובמיסטיקה יהודית. זו חסידות לגווניה, משפט עברי בן 1,000 שנים ויותר של מפעל השאלות ותשובות, שחיבר קהילות יהודיות בקצווי תבל ועוד ועוד.

גם המחקר האקדמי בספרויות הללו הניב יבול פורה ועשיר, שרובו שווה לכל נפש התאבה להתחבר וללמוד. לא הזכרתי את הספרות העברית החדשה לגווניה, משום שאני יוצא מתוך הנחה (ומקווה) שהיא מוכרת ונצרכת יותר בידי הציבור הכללי.

3. חג השבועות בפתח. חג הביכורים. חג מתן תורה. "שָבועות" על שם שבעת השבועות הנספרים מפסח לשבועות. זה החג היחיד שאין לו תאריך עצמאי והוא תלוי בספירת ימים מהחג הקודם. בכך הוא מתחבר לפסח כמו ששמחת תורה (שמיני עצרת) לסוכות: מדובר בשיא. המצה שאנחנו אוכלים בפסח היא ראשיתו של לחם שנעצרה תפיחתו, שלא בא עדיין אל סיומו, אל תכליתו.

למעט מקרים ספורים, בבית המקדש אכלו כמעט תמיד מצות. אבל בשבועות נאמר: "ממושבותיכם תביאו לחם... חמץ תאפינה, ביכורים לה'" [ויקרא כ"ג]. תחילתו של המסע ממצרים לארץ ישראל במצה וסיומו בלחם המוקרב מביכורי הארץ. תחילתו של המסע הרוחני מבית עבדים ממשיכה לקראת מתן תורה ומוסר ומשפט, שתכליתם חיים לאומיים בארץ המובטחת, לאור הבשורה הרוחנית החדשה של עם העבדים המשוחרר הזה.

דור דור ומצרים שלו. גם הורינו יצאו ממצרים של תקופתם ושבו הביתה לציון. עכשיו אנחנו נדרשים להתמודד עם המסורת הכבירה הזאת ששום עם לא העמיד לצאצאיו. שוויון בנטל הוא גם שוויון בנטל המסורת, לימודה וספיגתה והעברתה לדור הבא. גם עלינו מוטלת החובה לתרום למפעל האדירים הזה שבו תלויים קיומנו וזהותנו. כל אחד בדרכו ובהבנתו, כל אחד ומתן התורה שלו.

חכמינו לימדו במסכת אבות "בן חמש למקרא". אפשר להתחיל לקרוא את התנ"ך עם הילדים. פרק פרק בעקביות. לא צריך לשנות את השפה המקראית, אלא רק להסביר מילים לא ידועות. מבחינת הילדים אין משלבים בשפה, אין פער בין לשון המקרא ובין לשון חז"ל או לשון ימינו. הכל נכנס למאגר לשוני אחד. טבעי לילד לשמוע מילים כאלה כשקוראים תנ"ך, וכשקוראים סיפור עכשווי, המילים מעט שונות, וכשמשוחחים - הן עוד יותר שונות.

להורים המתקשים בשפה המקראית יש אינספור פירושים בני זמננו. אני אוהב להשתמש בסדרת "דעת מקרא", המשלבת את הפרשנויות המסורתיות עם החידושים המדעיים והלשוניים, אבל כל פירוש יצלח. הורים שאין זו שפת אמם, יכולים להשתמש בתנ"ך מתורגם, אבל לזכור לקרוא את המקור העברי כמות שהוא. המוזרות תיעלם מהר מאוד.

המתקדמים יכולים להמשיך לשאר המקורות שהזכרתי. יש פירושים עכשוויים רבים. האינטרנט מלא בשיעורים ובמבואות ויש אינספור חוגי בית ובתי מדרש מסוגים שונים. צריך לזכור שהעמל והיגיעה בתחילה מתמעטים עם הזמן לטובת הנאה רוחנית ואינטלקטואלית, שתוצר הלוואי שלה הוא חיבור עמוק לזהותנו כפרטים וכעם. והעיקר, לא לפחד כלל.