השבוע חגגו כלי התקשורת, בסימן העדריות, כאשר פרסמו לאורך ולרוחב את תוצאות מבחני המיצ"ב של משרד החינוך. דוח המיצב הוא דוח שנועד לדרג את מדדי היעילות והצמיחה הבית-ספרית של מערכת החינוך. הוא מורכב משני חלקים: מבחני הישגים, ושאלונים שעוסקים ב"אקלים הבית-ספרי" - ניסוח מכובס לאתר את ממדי האלימות בתוך חצר בית-הספר, הן בין התלמידים, בין תלמידים כלפי מורים ושלא לדבר על הורים כלפי מורים.
התוצאות נקבעות על-פי ציוני מבחנים מיוחדים שנערכים בבתי-הספר בלימודי הליבה בכיתות ה'-ח' ולימודי שפה בכיתה ב'. הם נערכות אחת לכמה שנים, והם מהווים מעין "מבחן על" לכל מערכת החינוך, החל מהמנהלים וכלה באחרון המורים.
לכאורה, זה צריך להיות עוד דוח, בסבב הדוחות שאנו מצפים ממנהלי משרד החינוך, לבצע כל השנה כדי לנהל טוב יותר את המפלצת הזו שקוראים לה משרד החינוך. גם בשירות הציבורי, בדיוק כמו במגזר העסקי והפרטי, הפנימו ש"מה שלא נמדד לא מנוהל". אבל בדרך למטרה הנכונה הזו, השתבש משהו, וככל שזה חוזר על עצמו, עושה רושם שיש כאלו שגוזרים קופונים מהסטייה הזו.
בתי-הספר הופכים בתקופת ההכנות למיצ"ב למכונות משומנות למבחנים, ציונים. בבתי-ספר רבים דואגים ל"שחרר" את הילדים שעשויים לקלקל את המסיבה, לדאוג לשלוח אותם באותו יום למשימות חוץ בית-ספריות או לארגן לפתע טיול קצר שכבתי לאותם ילדים שהישיגיהם יורידו את הממוצע. הילדים משמשים כמירוץ שליחים של המורים והבוסים שלהם, כדי להגיע ראשונים אל קו הגמר. עד כאן, אפשר היה לסבול אם כל הסיפור הזה היה נשאר בתוך מערכת החינוך, בדומה למדידות ובדיקות שונות שהמערכת עושה.
פרסום התוצאות, בין אם ביוזמת משרד החינוך או ביוזמת גופים אזרחיים, הפך להיות מסע יחסי-ציבור זול, שמשמש בעיקר את עסקני מערכת החינוך, הן בתוך הרשויות המקומיות, בתוך בתי-הספר ובמשרד החינוך עצמו.
המקומונים של סוף השבוע האחרון, מלאים בכותרות ובסיפורי שער על ההצלחות האדירות של בתי-הספר. למשל המקומון "קול רענן" הבליט את הציון 100 לאחת מחטיבות הביניים שלו, ודאג לציין שרעננה נחשבת לערים המובילות במיצ"ב.
ידיעות אחרונות הקדיש כפולה באמצע השבוע לפרסום התוצאות מההיבט של מיתאם בין אזור המגורים של התלמיד לבין הישגי בית-הספר. שומו שמיים, זעק העיתון, נמצא באמת מיתאם. וכי מה ציפו עורכי הכתבה? שבית-ספר בנתיבות, יקבל ציונים טובים מבית-ספר ברמת השרון או ברעננה? למה, מה קרה יגידו הילדים בסלנג המדובר אצלם. ובכלל מה זה אומר שבית-ספר מסוים קיבל ציון טוב יותר מבית-ספר אחר? האם מטרת המיצ"ב היא לפאר ולהלל את הטובים, שממילא מגיעים לאותם מקומות ששם מצופה מהם שיהיו טובים? או שמטרת המיצ"ב לזהות חולשות, לאתר ילדים, או כשלים חינוכיים, כדי לשפר לשנה הבאה.
עד-כה לא ראינו בשום טבלה שפורסמה, התייחסות לציון מסוים שהשיג בית-ספר באשדוד לדוגמה, לעומת הציון במבחן הקודם. אם היה שיפור, ראוי לציין זאת, אבל אם לא השתנה כלום או שיש ירידה, מה הסיבה? מישהו בדק מה עשו ראשי מערכת החינוך באותו ישוב או במשרד כדי לתקן את זה?
אבל אלו הם הפרטים הפחות מעניינים. הם לא סקסיים ולפעמים גם לא נעימים. בשנת בחירות, כל ראש עיר דוחק בבתי-הספר שבתחומו לעשות הכל כדי להיראות טוב בטבלה. רק להיראות, כי מה שקורה בתוך בית-הספר, באמת לא חשוב. ההורים, ברובם הגדול משלימים עם המצב, חלקם כבר מזמן הסיר מעצמו אחריות כלשהי לגבי חינוך ילדיו, והעיקר שבית-הספר יעשה עליהם בייביסיטר בזמן שהם עושים קריירה.
קומץ ההורים שקולו נשמע, או שהוא הורה לילד בעייתי שכל בית-הספר מכיר או שהוא נמנה על מיעוט שאכפת לו, שתמיד נשאר מיעוט ולא משפיע. וכך ממיצ"ב למיצ"ב, כוחם של אלו שלא תורמים לחינוך ילדינו עולה משנה לשנה. זוהי טבלת הליגה הלאומית של מערכת חינוך אפורה, מיושנת, שאינה מתמודדת עם האתגרים האמיתיים ובמקום זה משקיעה משאבים, ומשתפת פעולה גם קומסטיקאים שמציירים מצג שווא ששמו מיצ"ב.
ועוד מילה לסיום: יש שמועות שיש בוס חדש במשרד החינוך. הרב פירון שמו. אם הוא עדיין לא סיים את מלאי המהפיכות שהוא רוצה לעשות, כדאי מאוד שיבדוק את נושא המיצ"ב, יירד לעומקם של הנתונים החשובים ויפעל במהירות לתקנם.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
