הבל הכלכלה של לפיד/ביבי

הדיון בסוגיית הנמלים ושכר עובדי הנמלים הוא חלק מהדיון על פערי ההכנסות בחברה הישראלית, ואין זה סוד שחלק לא מבוטל מעובדי הנמל משתכרים שכר גבוה בהרבה מהשכר הממוצע במשק, ובוודאי שמשכר המינימום. ספק אם יש מי שבחן סוגיה זו לעומקה ומצא שאופי עבודתם של כלל עובדי הנמלים - יעילותם, רמת הסיכון שלהם, היקף הידע הדרוש לביצוע העבודה ופרמטרים רבים אחרים המשמים אמות-מידה לקביעת שכרם של עובדים, שונה בנמלים שינוי מהותי עד כדי כך שמוצדק לתגמל אותם באופן חריג מכל סקטור ציבורי אחר.

מוזכר שהשירות הציבורי אינו שירות יצרני-מסחרי-תחרותי, אלא שירות מונופולי שמתוקצב על-ידי הציבור. ולכן, צצה ועולה השאלה מדוע מוצדק להמשיך במצב הקיים? האם רק משום שלעובדים כוח להזיק שבו הם משתמשים תדיר לרעת הציבור? אולי הגיע הזמן להחליף דיסקט, לחזור לשכל הישר ולקבוע בכל מונופול ציבורי וגם בנמלים, שיטת שכר המבוססת על תגמול יסודי (נורמה) בתוספת מענק על שיפור יעילות ואיכות הביצוע? (פרמיה); שיטה הקושרת בין השכר לתפוקה ולא בין היכולת להזיק (כוח הסחטנות) לשכר...

ככלל, אני בעד הגדלת כוח הקניה של הציבור. הדבר טוב לכולם פרט... לאקולוגיה. אבל גם בסוגיה זו ניתן לטפל אם עוסקים בבעיות ולא בפוליטיקה קטנונית. אבל אני גם בעד רציונליזציה של העשייה, כלומר: השכר האפקטיבי של עובדים (כוח הקניה) יגדל כפונקציה של תרומתם למשק, ולא בגלל העובדה שהם יושבים "על השאלטר". רציונליזציה היא בין היתר עיסוק במספרים, דהיינו: השוואות כמותיות של גדלים נמדדים. המדידה המעניינת ביותר מבחינת השכר היא לא כמה שקלים מקבל העובד נטו או ברוטו, אלא כמה שקלים נשארים בידו לשימוש עצמי על-פי החלטתו האישית, ומה הוא יכול לרכוש בהם. מבלי להכנס למערכת מורכבת של מושגים, מונחים והגדרות, פרוש הדברים הוא ששכר צריך להקבע על-פי התרומה לתמ"ג או לצמיחה, על-פי יעילות התפוקה או ניצול המשאבים, על-פי אופי העיסוק או דרוג העדיפות הלאומית שלו, על-פי השיפור היחסי שמשיג העובד בעיסוקו לאורך זמן, על-פי יכולתו להניע עובדים אחרים לשפר ביצועיהם וכו'. מובן שניתן וצריך לפרט קריטריונים אלה ולהתאימם למגזרים השונים של המשק, אבל הקונספט הבסיסי הוא אותו קונספט. ושאלה קשורה לשאלה הקודמת היא מי מקבל החלטות אלה, האם דרוש פיקוח ציבורי עליהם ומתי ומי צריך להיות מופקד על כך.

דיון משלים לדיון הקודם הוא שאלת חלוקת "העושר הלאומי". למעשה, אם בוחנים היטב את הדברים, השאלה המעשית יותר היא שאלת אופן חלוקת תוספת העושר הלאומי - הצמיחה בצרוף החסכון בהוצאות - לכלל הציבור.

בשאלה זו מתמקד השיח הציבורי בדרך כלל בפערי השכר בין שכבות שונות של עובדים. אלא שאילת השאלה באופן זה היא הסתכלות צרה ובלתי מספיקת. בסוגיה זו כלולים היבטים רבים ושונים, מעשיים ומוסריים, ובכללם: מה צריך להיות ההבדל בגישה הציבורית אל מי שעובדים לעומת מי שאינם עובדים, תוך התחשבות הוגנת בסיבות לכך שאינם עובדים. האם נכון ואפשרי לעשות השוואה רוחבית בין ענפי משק שונים. מה צריכים להיות פערי השכר בתוך כל ענף בין הקצה העליון לקצה התחתון של "סולם השכר". עד כמה צריך השכר להיות פונקציה של הישגים אישיים ועד כמה הוא נגזרת של יכולות קבוצתיות. האם להתיר משטרי שכר בהם ממירים עובדים "תנאים סוציאליים" שהם חלק מעלות השכר ל"שכר ביד ועכשיו", מצב שפרושו משכון העתיד ע"ח הציבור לטובת ההווה. כמה פעמים בשנה ראוי לקיים דיון על שכר במקום עבודה, ומהם מנגנוני ההדברות הרצויים והמחייבים בין מעסיקים לעובדים בסקטורים שונים. כיצד יכולה וצריכה המדינה לבצע מעבר מודרג ונשלט ממצב תעסוקתי מסוים, המבוסס על משק עתיר ידיים עובדות ומשאבים טבעיים, למשק עתיר ידע, הון, וטכנולוגיה מתקדמת; ועוד ועוד. במילים אחרות, שאלת חלוקת תוספת העושר הלאומי היא שאלת ה"חרב המתהפכת", או שאלה כיצד לבצע באמצעות תהליך אופטימלי ומבוקר טרנספורמציה מתמדת במשק, במטרה לענות על צרכים משתנים, מבלי לאפשר היווצרות פערי כח-קניה גדולים מדי בציבור, ותוך מיזעור זעזועים הנובעים מניגודי אינטרסים, חוסר צדק וניצול לרעה של כוח פליטי, כלכלי או אחר.

חוק טבע שפועל תמיד הוא חוק שימור המסה. חוק זה פועל גם בכלכלה, למרות שלפעמים נדמה למי שאינו ער למשמעויות חוק זה שאין הוא רלוונטי לכלכה ולפיננסים; אני כופר בכך. משמעות חוק זה היא שכשיש ראלית יותר מה לחלק, אין צורך במניפולציות פיננסיות, מילוליות או פסיכולוגיות, כדי לבצע חלוקה רצויה "על השולחן", קבל עם ועדה. דרושים שיטה, קריטריונים, סדר עדיפויות ובקרת ביצוע. ולאחר שלובנו אלה, אפשר לגשת לבצוע. כשאין מספיק ו/או אין מתודה, אזי לחזקים לא כדאי שתהיה מתודה, ומתפתחת מלחמת הכל בכל על השגת המירב ממה שיש. במציאות של מחסור וכלל שהוא חמור יותר, סביר מאוד להניח שהחזקים יצאו תמיד כשידם על העליונה, בין אם החלוקה תעשה על השולחן ובין אם מתחת לשולחן; עוד מותר להניח, שבמציאות של מחסור מרבית החלוקה תעשה מתחת לשולחן משום שהיא כרוכה בעשיית יותר ויותר אי-צדק חברתי. כאשר החלוקה נעשית בנכסים וירטואליים, נכסים שנשענים על "פאטה מורגנה", על "אמון הציבור" שהוּלך שולל או על קוניוקטורה פוליטית, המעבר מאופוריה לקטסטרופה, במיוחד בעולם הגלובלי, הוא כ"מפולת שלגים" בנוסח "הפריים טיים" בארה"ב, 2008.

תיקונים של מצב לקוי, רצוי ואפשר לבצע בשלבים ולא "במהפכות". למהפכות יש אופי של צונמי. הן מתחילות בגל נמוך עם דימוי תמים למראה, והופכת עד מהרה לגל הרס בלתי נשלט, שנזקו אדיר.
בעיית הנמלים שממנה התחלנו דיון זה, היא רק דוגמה אחת לסוג של מחלה מבנית קשה במשק הישראלי. דוגמה ידועה ומובהקת אחרת היא חברת החשמל. למעשה, כל חברה ציבורית מונופוליסטית במשק מייצגת אותה בעיה, אלא שלא לכולן אותו גודל ואותה השפעה משקית.
שאלת הדיבידנד שמושכת הממשלה מחברות ממשלתיות כדומת רשות הנמלים, היא שאלה שונה גם אם בסופו של יום יש לה השפעה על מחירי שירותי הנמלים. שאלה זו קשורה לטעמי למשטר המיסים בישראל ולשעורי נטל המס על האזרחים - ישירים ועקיפים, גלויים וסמויים. נכון הוא שככל שסך כל המס הנגבה גבוה יותר, הוא מותיר בידי האזרח הכנסה פנויה קטנה יותר, ומכאן גם כוח קניה קטן יותר. דיון במדיניות המיסוי בישראל חשוב ומרכזי לשאלת ההכנסה הפנויה לא פחות מפער ההכנסות הנומינלי, בין שידובר בשכר ברוטו, בעלות השכר ובשכר נטו דהיינו: שכר ברוטו פחות המיסוי הישיר. ובתוך שאלת מדיניות המס מסתתרות שאלות אחרות לגמרי: שאלת הפטורים - מי, מה, וכמה, ושאלת אופן הגביה ויעילות הגביה. גם לאלה השלכות מרכזיות על סך המס שמשלם האזרח ומכאן על שיעור ההכנסה הפנויה שלו.

לאחר שאמרנו כל אלה, לא דברנו עדיין דבר על הצורך לעצב מחדש מדיניות סבירה של תחרותיות במשק ומלחמת חורמה לצימצום הביורוקרטיה - שני גורמים שהשלכתם על היעילות הכלכלית, על הביזבוזים ועל חנק הכלכלה והמסחר היא עצומה.

ועוד הערה להשלמת תמונת המצב ומורכבות השינויים וההחלטות הדרושים ליצירת מציאות כלכלית-חברתית שונה במקומותינו. חייב הציבור לתת את דעתו לשאלה איזה אחוז מהתל"ג צריכה המדינה לגבות כמס מהאזרחים - כל סוגי המס בכל אופני הגביה: ישיר ועקיף, גלוי וסמוי, ממשלתי ומוניציפלי, בכסף ובשווה כסף. דומה ששאלה זו טרם עלתה לדיון רציני, והציבור אינו מבין או אינו ער לעובדה שהמפתח לשליטה על ההכנסה הפנויה שלו, נמצא לבד מחלוקה צודקת של התוספת, בהסכמה חברתית לגבי העומק אליו מותר לממשלה להכניס ידיה לכיסי האזרח כנורמה. כיום מתנהל תהליך זה במאות תהליכי-משנה, שרובם סמויים מעיני הציבור. או שהם מוסתרים תחת שמות מטעים וצרכים מדומים, או שהם מסתתרים בחקיקה בלתי מוסרית ושרירותית נוסח חוק ההסדרים. הוספת חקיקת-יסוד שתקבע שאין הממשלה, הרשויות המקומיות והחברות הכפופות להן רשאים לגבות מהציבור במסגרת מדיניות תקציבית רגילה יותר מאחוז נתון מהיקף התל"ג, ואסור לממשלה להגיש תקציב ביצוע רגיל, שבו ההוצאות המתוכננות חורגות ביותר 2% - 3% מערך ההכנסות הצפויות, תשנה את כל כללי המשחק במשק. כל חריגה תחייב חקיקה מיוחדת, ייעודית, גלויה, מנומקת ועל השולחן.

על הציבור להבין שהשלטת נורמה כזו על החיים החברתיים-כלכליים שלנו, פרושה שהכנסתו הפנויה תגדל ויכולתו להחליט על מה להוציאה או במה להשקיעה תעמיק. אבל בה בשעה גם מימון השירותים וההטבות על-ידי הממשלה והרשויות יצטמצם. מאחר שכך או כך כל עוד מדובר בעושר לאומי ראלי, לעוגה הלאומית הנוצרת ע"י המשק ערך סופי, הוויכוח אינו על ההיקף האפשרי של ההוצאות, אלא על חלוקת ההוצאות, כלומר: מה בתחום אחריות הממשלה והרשויות ומה בתחום האחריות הישירה של האזרחים. "פונקציית התועלת" של האזרחים וסדרי העדיפות הפרטיים מקבלים במצב זה השפעה מוגברת על הפעילות המשקית הכוללת. במסגרת תקציב מוגבל יותר בהיקפו ובמסגרת מגבלות גדולות יותר על חופש הפעולה של המערכת הציבורית להטיל על הציבור גזרות גחמניות או מוטות פוליטית, יצטרכו הגורמים הציבוריים לכלכל את מעשיהם ביתר שיקול דעת ואחריות ולהתרכז בעיקר - במה שהציבור אינו יכול לבצע, במה שהכל מסכימים שהוא אחריות הממשלה ובמה שיניב לשלטון ערך מוסף מירבי בתודעת הציבור.

משיגבש הציבור דעה בשאלה זו, עליו לומר אותה לממשלת ישראל ולכנסת בקול ענות חזקה.

אני משער שהצעות ברוח זו תעוררנה תגובות מעורבות, ותהיינה לצנינים בעיני מי שהתרגלו להתיחס לציבור כאל פרה חולבת ולתקציב הציבורי כאל באר ללא תחתית. אבל אם נכון להגביל את כל הגופים הכלכליים במשק בחוקים, תקנות ורגולציה, משום שהתנהלותם היום-יומית אינה נראית כהתנהלות אחראית די הצורך, גם ממשלה שמצליחה בימי "שלום" ליצור בור תקציבי של עשרות מיליארדי שקלים, ופותרת בעיה זו ע"י סחיטת עוד ועוד כספים מהציבור, ובאותן שיטות בדיוק שיצרו את המשבר - איננה אחראית. גם היא זקוקה לחסמים ובלמים. ואם לא יהיה די בצעדים אלה להעברת המסר הציבורי לנבחריו, יהיה צורך להוסיף לחוק גם שיניים בדמות סנקציות אישיות חובה, כלפי האחראים לחריגה בדרג הפוליטי.

לסיכום, אינני צופה לשינויים של ממש במצב אם נמשיך לחשוב ולהתנהל "בתוך הקופסה" שהביאתנו עד הלום. דרושה חשיבה שונה שתנתח את מכלול השפעות המקרו היוצרות את בעיות היסוד דהיום ותציע דרך לניהול מקרו-כלכלי שונה. דרך שמתמודדת חזיתית עם הבעיות, מיישמת שינויים הדרגתיים בכל המסלולים החשובים, מגדירה יעדים כמותיים לכל שינוי על פני ציר הזמן ומתנהלת באופן רציף ושיטתי, על-פי תכנון רב-שנתי מחייב. השיטה שנהגה עד כה במחאות החברתיות, של דיבור גבוהה-גבוהה בטרמינולוגיה אידיאליסטית על-יסוד אידיאולוגיה אוטופיסטית - לא תצלח. גם הדרך הממשלתית של כיבוי שריפות, של טיפול טיפין-טיפין ללא אופק, ללא תכנון לאומי מקיף ללא התחייבות ביצוע קונקרטית בפני הציבור וללא תיחום ובקרה של ההתנהלות הממשלתית, מה שמתרחש בפועל גם בממשלת נתניהו השלישית עם שר אוצר חדש, אינה מובילה לדרך המלך. אם ימשך התהליך שבו כל שבריר של מפלגה או זרם רעיוני מנסה להשליט את עצמו על עולם ומלואו ומכן לטרוף את כל האחרים, גם לא ישתנה דבר.

חלופה אמיתית ברוח האמור לעיל קשה, מורכבת, כרוכה ב"שחיטת פרות קדושות" ובהחלפת הדיסקט הראשי במילייה הפוליטי שלנו (דבר שטרם קרה), מפופוליזם חסר אחריות ושרידות-פוליטית כמטרת-על, למחוייבות בלתי מתפשרת לשרת את טובת הציבור הרחב כמטרת-העל. המנוף העיקרי להשגת השינוי הגלובלי הנחוץ, הוא ציבור ער, אשר מבין את אופי והיקף הסוגיה, ומלוכד בדרישה מנציגיו לפעול לשינוי הדרוש. דעת-ציבור, לחץ ציבורי ויציאה מאדישות, אם יתגבשו לכלל "רוח העם" ויבואו לביטוי בכל ערוצי התקשורת והלחץ על הממשל, גם יביאו לשינוי; ...

אם תרצו, אין (גם) זו אגדה.