גחמות מזדמנות

במידה שחברה מכבדת את כללי היסוד שלה ואת חוקתה מעידה על בגרות בשיקול הדעת, כבוד כלפי כללי המשחק הדמוקרטיים ויציבות שלטונית. ישראל היא אמנם דמוקרטיה אבל מוגבלת ונכה, חסרת כבוד לחוקיה וחסרת יציבות מספקת הנדרשת להכרעותיה הגורליות.

עדיין מקובל בישראל, כמעט כבדרך אגב, לשנות חוקים למענם ולגחמותיהם של אנשים פרטיים, פוליטקאים מזדמנים ואנשי צבא בכירים שחשקה נפשם בפוליטיקה. מחוק דרעי שנחקק במיוחד למענו בתחילת 2001 כדי שיוכל להשתחרר כבר אחרי מחצית מתקופת מאסרו וששונה שוב, כעבור כשנה, על-מנת למנוע את אותה הזכות מיגאל עמיר רוצח ראש הממשלה. כלה בחוק ליפקין שחק, שקיצר את תקופת הצינון חסרת המשמעות לקציני צבא בכירים הפורשים לפוליטיקה, מחצי שנה לתקופה המגוחכת של 90 יום בלבד. הכל כדי שחס וחלילה לא יחסר לנו בפוליטיקה הישראלית כישרון נדיר מסוגו של הרמטכ"ל שחק שפשוט שכח להשתחרר בזמן. זאת על-מנת שיוכל להשתתף כבר בבחירות של 1999.

כאשר החוקים מתאימים את עצמם לאישים ולא האישים לחוקים מושם ללעג המושג 'שוויון כלפי החוק' ונוצרת אווירה של זילות החקיקה, החוקים והכבוד כלפיהם. כגורלם של חוקים רגילים גורלם של חוקי יסוד. כל פעם שמתעורר קושי פוליטי במערכת ובהרכבת הממשלה ממהרים לשנות את החוק כפיתרון ראשון מתבקש. במקום שבו החוק אמור להגביל ולרסן את ההתנהגות הפוליטית, שהרי בדיוק לשם כך נחקקו חוקי היסוד - ממהרים לשנותם כלאחר יד: מ-18 השרים שתפחו ל-24 בממשלת ברק ועד הגחמה האחרונה, המיותרת והמוזרה - שינוי חוק יסוד ממלא מקום ראש הממשלה.

הרי ברור שכוונת מרכיבי הממשלה החדשה לקבוע את מעמדו של שמעון פרס כמספר 2 בממשלה, כשותף הבכיר להחלטותיה. ברור גם שהליכוד זכה בבחירות האחרונות ולא המערך וממלא מקומו של ראש הממשלה, אם יהיה הצורך, ראוי שימלא איש ליכוד. מעמד זה של ממלא מקום מוסדר בחוק בדיוק למקרה מסוג זה. לא ברור לכן למה בדיוק צריך לשנות את חוק היסוד בצורה כה אגבית למרות שאין בשינוי כדי לשנות שום דבר במעמדם האישי של הנוגעים בדבר. שמעון פרס הרי יכול להיות המשנה לראש הממשלה, הסגן הראשון המתחלק עם ראש הממשלה בסמכויות גם בלי שהתואר יהיה ממלא מקום. הרי מה רע במשנה לראש הממשלה כפי שאכן התכוונו העוסקים בהרכבת הממשלה. איש ליכוד יכול להיות ממלא מקום כחוק אם וכאשר יווצר הצורך מפאת מצבו של ראש הממשלה מבלי לתפקד כמספר 2 בממשלה.

אין שום צורך ואילוץ בשינוי חוק היסוד ויש אפשרות מלאה להגדיר את תפקיד כל הנוגעים בדבר במסגרת החוק הקיים. תרבות הזלזול בחוק, ככזה הנחקק לצרכיהם האישיים של בכירינו החשובים הביא עלינו את המחזה ההזוי והמוזר של שינוי חקיקת יסוד רק למען הגחמה והתואר. שינוי שאין מאחוריו אפילו מהות מעשית.

אמנם לאפיזודה של 'חוק פרס' אין חשיבות מעשית רבה, כבודו יתרצה לבסוף והממשלה תצא לדרך, אבל זילות החוק מלווה אותנו בכל מקום, מחלחלת לחיינו ביום יום, מזינה בריונות של פוליטקאים, הסדרים מיוחדים לבעלי הון ושחיתות ממסדית ואישית הפושה כפטריות לאחר גשם. אמנם לא רק הפוליטיקאים אשמים, יש עוד שפע של גורמים, אבל במקום להילחם בתופעה הם מזינים אותה בגחמותיהם לרעת כולנו.